נער הנעליים (בהקפאה)

פרק 14

-קטרינה-

עבר שבוע מאז פגישתנו הקודמת, וכמו בכל שבוע הוא מגיע לביקור בביתי. הפעם החלטתי שנשב בחדר הספרייה לאחר השיעור שלנו. שם לפחות לא תהיה לו סיבה לפתוח את הפה.

לפעמים אני מרגישה שאנו לומדים ביחד ריקוד כתירוץ לפגישותינו, כי הרי זה ברור כשמש שאילולא אימוני הריקוד לא היינו מתראים בכלל. כרגיל, בראד קולט את הצעדים במהירות בזמן שאני מדדה אחריו. בכל פעם שאני בטעות דורכת עליו או מועדת הוא שולח לי פרצוף חמוץ או מגלגל את עיניו בהתנשאות. ואם זה לא מספיק מעצבן, המורה תמיד נוזפת בי על כל צעד שגוי שאני עושה. בקיצור- כל פגישה איתו היא סיוט מתמשך! כי גם לאחר שאנו מסיימים את השיעור אמי מאלצת אותנו להעביר לפחות עוד שעה ביחד.

התיישבתי על אחת הכורסאות וקראתי את אחד מספרי ההרפתקאות האהובים עלי. בראד, לעומת זאת, נראה משועמם עד מאוד. הוא הסתובב הלוך ושוב בחלל הספרייה ועבר ברפרוף על הספרים שבמדפים. מדי פעם שלף איזה ספר על טבע, מתמטיקה, ספרות עתיקה, או על היסטוריית הממלכה. הוא עיין בהם לא יותר מדקה, סגר את הספר אותו פתח, החזירו למדף ושלף אחד אחר. אם הייתי נכנסת לראשו בוודאי הייתי שומעת אותו נאנח ואומר לעצמו- אני כבר יודע את כל מה שכתוב בספרים הללו, הרי אני גאון שהוריו לא הפסיקו להעמיס עליו בלימודים.

שעמום טוטאלי. איני מבינה מה כל כך מעניין בכל המקצועות המעיקים הללו.

בראד השתעל קלות כמנסה להפיג את השתיקה, אך אני המשכתי לשקוע בספר שבידיי מבלי לשים לב אליו. קיוויתי שירגיש את הקרירות שלי כלפיו, שיבין שאני עדיין כועסת עליו ושלא יזכה לחֵברה ממני.

זה מגיע לו. חייכתי לעצמי מאחורי הספר. אם הוא חשב שיצליח להרוס את חתונתנו בכך שארוץ לספר לאמי את שאמר עליה ולהתייפח על שמלתה שתבטל את החתונה- הוא טועה. אני לא תינוקת כמו שכולם חושבים שאני. רק טוני היחיד שמעריך אותי באמת. דיבוריו המנחמים גרמו לי להבין מה עליי לעשות ומדוע, ולכן לא משנה עד כמה ינסה בראד לפגוע בי אני לא אתן לזה להשפיע עלי ואמשיך להתנהג באטימות לדבריו.

בראד התקדם לעברי כעבור שסיים לסרוק את כל הספרים שבחדר. הוא בהה בי בשקט למשך מספר שניות מאחורי הכורסא עליה ישבתי וקראתי. "איזה ספר את קוראת?"

לא עניתי לו והמשכתי בקריאתי.

"ספרי הרפתקאות הם לילדים קטנים ממעמד האיכרים. למה שלא תקראי על גיבורים אמתיים מההיסטוריה שלנו?" אמר לאחר שקלט את שתיקתי. "אם את מיוחסת עלייך לדעת מקצועות ריאליים, ולא לבזבז את זמנך על קריאה רדודה שכזאת".

המשכתי לקרוא ברוגע והתעלמתי מנוכחותו.

השתיקה הארוכה והרוגע שהפגנתי גרמו לו לאבד את הסבלנות. "לאן נעלמת?" תקף אותי בשאלה. "לאחר שצעקת עלי ושפכת עלי את המיץ... לאן נעלמת?" שאל שוב והשתדל להיראות מאופק.

פני האדימו ממבוכה. "זה לא עניינך!" קראתי.

"זה כן!" השיב לי בתוקף.

"זה לא!" סיננתי לעברו ברוגז.

הוא נאנח. "שאלתי את כל המשרתים בבית היכן את. רציתי להתנצל, אך כבר נהיה מאוחר והייתי מוכרח לשוב לביתי".

"גם עכשיו עליך לשוב לביתך. זמננו תם!" קבעתי לו עובדה וסימנתי לו בידי ללכת לכיוון היציאה. הוא נראה נפגע מכך שאני מסלקת אותו כאשר הוא מדבר איתי, אך אני המשכתי להצביע על היציאה.

הוא פנה ללכת, אך לפני שיצא שב על עקבותיו. "האם את סולחת לי?" שאל בפנים מתחננות.

"אני צריכה לחשוב על זה. הדלת מאחורייך", שבתי להצביע על היציאה כשסנטרי מזדקף בהתנשאות.

הוא יצא בראש מושפל ובצעדים מהירים. לפחות עכשיו הוכחתי לו שאנו שווי כוחות ושגם אני יכולה להשפילו. ובעיקר שילמד שהוא לא תמיד יקבל בקלות את מה שהוא רוצה.

חיכיתי במשך דקה ולאחר מכן יצאתי למסדרון, התבוננתי סביבי וכאשר קלטתי את בראד יורד במדרגות הלולייניות, רצתי בקלילות לכיוון הנגדי, אל עבר היציאה האחורית אל הגן.

טוני חיכה לי שם עם דוכס כמו בכל יום ושאל בהתרגשות כיצד עברה הפגישה עם בראד. סיפרתי לו כמובן את כל מה שאירע, ושנינו פרצנו בצחוק.

"החזרת למתנשא הזה כהוגן, נדמה לי שהוא למד מי זאת הבת של קולין!" קרא טוני בהתלהבות.

"היית צריך לראות את הפרצוף המתחנן שלו, לרגע חשבתי שהוא ירד על ברכיו" צחקתי בקול.

"הוא לעולם לא יכרע ברך מול אישה. זה לא מתאים לכבוד הגברי שלו" צחק גם טוני.

"אתה צודק. הוא אנוכי מידי מכדי לעשות דבר כזה" צחקתי שוב וחיכיתי לשמוע גם את צחוקו של טוני, אך הוא קפא במקום, כאילו התאבן. "טוני?"

"אני לא אנוכי!", נשמע קולו של בראד מאחורי.

הסתובבתי באיטיות לאחור וקפאתי גם אני כשראיתי את בראד נשען על גזע עץ בשילוב ידיים ובפנים זעופות.

_________
*התמונה מפינטרסט: https://pin.it/2mvls5hbn