עד החיים או עד המוות

🪵פרק 2- היופי שבלא נודע

"בוקר!!!" נשמעו צעקות ברחבי העכבריה.
קירה פתחה את עיניה ומתחה את זרועותיה. היא ידעה שיש לה עוד זמן, היא מתארגנת מהר.
קירה ירדה ממיטתה עשוית הקש מצופה בבד כחלחל עם כתמים שלא היא יצרה, אלא קנתה אותו כך. ובכל זאת, מיטה כזו נחשבת יוקרתית ביותר בקרב העכברים. קירה יכולה להרשות לעצמה מיטה שכזו, כמו גם מנורת לילה עתיקה ומלאי של סוללות, ובגדים ואוכל שרצתה, בזכות היותה בדרגה כה גבוהה לגילה, ובגלל היותה היחידה במחילה המשפחתית שלה.
לא היו לה אחים או אחיות לחלוק איתם את שכרה, והוריה נהרגו כשהיתה בת 5. אמה הגישה לאחד מבני האצולה של הנעלים תה עם יותר מדי סוכר, ולכן נידונה למוות. בעלה, שאהב אותה עד מאד, ניסה להבריח אותה מורדנטיה, להרחיק אותה מתחום שליטתם של הנעלים.
לא היה להם סיכוי, שניהם מתו על ידי הרעל לומינה, ששוחרר מהשבב שמותקן בגופם של העכברים ברגע והעכבר שומר הלילה ראה את מעשיהם והחליט שעליהם למות.
הסם הזה לא חס על העכבר ונותן מוות קל ומהיר, אלא משרה עליו יסורים אדירים באמצעות גירוי מערכת העצבים שלו. רק לאחר לילה של דמעות, סבל וצרחות, מגיעה שעת המתים- בה מוצאים את העכברים שנידונו למוות מוטלים חסרי רוח חיים במחילותיהם, פניהם הכחולות קפואות במבט של אימה לתמיד.
קירה, לשמחתה, היתה בת 5 כשזה קרה והיא זוכרת רק במעורפל את שקרה.
אמנם החיים לא פשוטים בארמון הברזל, והסיכוי למות גבוה, אך עדיף להיות להיות חלק מכ50 עכברים ברי מזל שגרים יחד- יש להם קורת גג על ראשם, עבודה קשה אך עם שכר קבוע לצידה, אוכל ברוב הימים...
ולמרות איום הלומינה, היה עדיף לעבוד בארמון מאשר לעבוד במעבדות שבהן גרים שאר הנעלים- שם העכברים משומשים כעכברי מעבדה בחיפוש האינסופי של הנעלים אחרי הדבר היחיד אותו הם לא יכולים להשיג, או להיות חסרי עבודה-
במקרה כזה, כל נעלה יכול לעשות בך כרצונו: להרוג, לקחת כעבד או שפחה ללא תנאים ושכר, להשתעשע בעכבר ולענות אותו כבידור...
אין ספק כי החיים בארמון הברזל הם האלטרנטיבה הטובה ביותר.

צעקות ההשכמה של העכברים בני פחות מ8, שיעודם לשמור על התנהלות תקינה ברחבי המחילות, הזכירו לקירה להתנער מהרהוריה ולהתחיל להתארגן.
לירו, עכברה בת 6 שהתחבבה על קירה, הכניסה את ראשה למחילה שלה וקראה "בוקר טוב, תתחילי להתארגן!".
קירה שלחה לה חיוך, ולבשה חולצה שחורה עבה עם רקמת פרחים בגווני הסגול באחד משרווליה ומכנס ארוך מבד רך, גם הוא בצבע שחור.
היא חבשה על ראשה את המטפחת האפורה שמסמלת שיעודה של קירה הוא ניקיון, והחזיקה בחוזקה את מפתח הארד שקיבלה אתמול מבפירה.
לאחר טקס הבוקר, היא עלתה במדרגות האבן המובילות לקומת הקרקע של הארמון ומשם פנתה ימינה למסדרון C ועלתה עוד שני גרמי מדרגות שיש, כפי שהורתה לה בפירה ביום הקודם.
ופתאום, עולם חדש נפתח בפניה.

******

בקומה זו, שהוקדשה למוזיאון הארמון, היה ארמון עתיק מוקטן אך מפורט ומדויק. המוזיאון הגיע עד לתקרה ונפרש על פני כל הקומה. קירה הסתקרנה וגם שמחה על ההזדמנות יוצאת הדופן הזו- להכיר את מוזיאון הארמון על בוריו.
השומר שבכניסה למוזיאון, לבוש בכובע ברט שחור ומדים מבריקים אך עבים והדוקים בצבע ירוק שדה, הגיש לה דף ונד בראשו כדי לסמן לה להיכנס.
ליבה של קירה פועם בחוזקה וידיה מזיעות מעט כשהיא רואה את המוזיאון מבפנים בפעם הראשונה.
קירה עושה צעד פנימה והשומר סוגר אחריה את הדלת. היא בוחנת ובולעת כל פרט ופרט בלובי המוזיאון. האבנים שמתחת לרגליה מרוצפות בשיש לבן בעל עורקים שחורים שמתפתלים ונפגשים לעיתים,וכך יוצרים דוגמא מרהיבה. הקירות מסוידים וחלקים, צבועים בצבע לבן עם דוגמא עדינה של פרחים זהובים.
אך המקסימה מכל, היתה התקרה. אם קירה לא היתה יודעת שעכשיו בוקר, היא הייתה מאמינה שהיא עומדת תחת כיפת השמיים. על התקרה היו מצוירים עננים בגווני סגול, כתום וורוד של שקיעה, שגרמו לקירה לפעור את פיה ולהתנשף בהתפעלות.
אך עד מהרה פג הקסם, כשקירה נזכרה בפיסת הנייר שקיבלה מהשומר שבכניסה. על הדף היו מצוירים סמלים משונים, ולצידם ציורים שהסבירו את פירוש הסמלים. כל כך מתאים לנעלים להזכיר לנו שאנחנו לא יודעים לקרוא וכמה נחותים אנו, חשבה קירה.
על פי הדף, קירה הבינה שעליה לגשת לדלת העץ המיושנת בעלת קישוטי הארד שבקצה לובי הכניסה ולפתוח אותה בעזרת מפתח הארד שקיבלה אתמול מבפירה, ולאבק את האבק מהרהיטים שבאיזור השינה של המוזיאון.
מדי יום היא תקבל הוראות שמציינות את האיזור הבא שעליה לנקות מידי השומר שבכניסה. לאחר שהיא נכנסת למוזיאון עליה לנעול את הדלת מאחוריה, וכך גם ביציאתה משם.
קירה תהתה מדוע יש חשיבות כה גדולה למוזיאון שהוא מצריך 2 חומות הגנה, ואם הוא כה חשוב, למה ישנה רק עכברה אחת שתפקידה לנקות אותו?

******

לאחר יום מתיש וגדוש באבק ומטליות, קירה ירדה חזרה למחילות.
היום היה תורה לעזור בבישולי ארוחת הערב, הארוחה המסודרת היחידה למען העכברים, שמבושלת על ידי התורנים והעכברים שמתחת לגיל 8 וכבר מספיק אחראים בשביל לעבוד עם אש וסכינים חדות.
"נו, מה יש לנו היום?" שאלה קירה את לירו תוך כדי פריעת שערה בחיבה. "זוזי" אמרה בחיוך לירו, וקירה התמקמה ליד השרפרף עליו עמדה לירו, כדי שתגיע לדלפק האבן הגס שמיועד להכנת הארוחה.
השיער השטני של קירה התערבב בשערה השחור והמבריק של לירו, יוצר תמונה מופשטת עשויה חוטים צבעוניים ומבהיקים, בשעה שקירה התכופפה לטעום מן המרק שלירו בחשה בו.
"לא טעים" עיקמה את אפה קירה, אך ידעה שמבשלים משאריות האוכל של הנעלים, ומה אפשר לעשות שהם אכלו היום דג צלוי על מצע עליי קיי וקציפת תפוחי אדמה?
"זה מה יש. לפחות נשארו כמה ירקות שלמים" הגיבה בחיוך לירו, והורתה לקירה לחתוך את המלפפונים לפרוסות דקות, כדי שיהיה לכולם.
מזל שרוב העכברים יכולים להרשות לעצמם לקנות אוכל בשווקים שבחוץ, כפי שהיא עצמה עשתה, חשבה קירה. אחרת לא היה צורך בלומינה כדי להרוג את כולם.

******

באותו הלילה, כשבטנה מלאה במרק שאריות ובביגלה חם שקנתה, חלמה קירה על שקיעות מרהיבות שהיא רואה מבעד לתקרה השקופה שבחדרה המדומיין, שכובה על מיטת אפיריון שחורה עם כילה בצבע התכלת המעוטרת עם כוכבים זהובים, כמו שניקתה היום במוזיאון.