עד החיים או עד המוות

🪵פרק 5- הסוף?

"אתה לא מבין! אנחנו השליטים האמיתיים של ורדנטיה!", נאבקה קירה בשומר שכיוונן את הנתונים בטאבלט שקיבל לאור עבודתו את כך שדינה של קירה מוות, בגין גניבה וקריאה, ועל השבב שמושתל בתוכה להחדיר למערכת הדם את רעל הלומינה הקטלני.
"הם שיקרו לנו! אנחנו אנשים! מותר לנו לחיות" המשיכה קירה, "פעם הנעלים היו, לא, לא הנעלים, הרובוטים, היו המשרתים שלנו!"
שומר הלילה הוסיף בסעיפי האשמה התחצפות לאחראי, הסתה כנגד הנעלים ושיגעון.
"תאמיני לי ששמעתי מספיק שקרים ושטויות. עכבר יגיד כל דבר אם הוא חושב שזה יציל אותו ממוות." אמר השומר בקול אדיש ויצא מהמחילה בברכת ליל סיוטים אחרון נעים.

******

קירה מיד חשה את הרעל זורם בדמה. הוא ירד מכיוון הצוואר, שם הוא מושתל, עד לקצות בהונותיה.
היא הרגישה כאילו מישהו שורף את רגליה ומכריח אותה לעשות ריצת מרתון כשרגליה הכוויות מלאות בשלפוחיות שצמחו מרוב חום.
ראשה היה סחרחר, וברזל רותח זרם בעורקיה במקום דם, בעוד שבורידיה שטו גושי קרח, כך שבלבה נוצרה מלחמה בין החום לקור שהתבטאה בפיצוצים שהרעידו את כל גופה וגרמו לה לפרכס בדמעות על הרצפה.
וכך עברו השעות.
כל שריריה של קירה רעדו מחום, ואז מקור, נדקרו בברזלים ובקוצים חדים.
וצמרמורות החום והקור, משתנות מרגע לרגע, לא עזרו לקירה להרגיש טוב יותר.
לאחר כחצי לילה, כשקירה כבר ייחלה לבוא הבוקר ולמותה הקרב, היא נרדמה לשינה טרופה, חולמת על סיוטים נוראיים, ומדי כעשר דקות מתעוררת כדי להרגיש איזה עינוי חדש גופה עובר.

******

ולפתע הכל נגמר. הכאבים חלפו.
ככה מרגישים כשמתים? חשבה לעצמה קירה ופתחה עיניים. היא עדיין שכבה על הרצפה במחילתה, מסביבה קיא ושלוליות של זיעה ודמעות.
אורות הנרות שהודלקו עם שעת הזריחה ליד כל מחילה נכנסו מבעד לפתח מחילתה.
אני בחיים! הבינה קירה. עבר הלילה, שעת המתים הגיעה, ואני עוד פה. איך זה ייתכן?
בעודה מתאוששת מההלם ומהסבל שעברה במהלך הלילה, נכנס שומר היום, שיעודו, כמו יעודו של שומר הלילה, הוא לדאוג שכל עכבר ישאר בדרך הישר, רק במהלך היום.
ללא מילים והסברים, הוא תפס את מרפקה של קירה והעמיד אותה. "שקט. עכבר אחד מזהה אותך, ואת באמת מתה" הוא לחש לה בתקיפות וגרר אותה אחריו בין נפתולי המחילות, עד שהגיע לדלת ברזל עם סיסמה.
הוא הקיש אותה והדלת נפתחה וגילתה בפניהם חדר עשוי כולו אבנים, ללא שמץ של צבע מלבד אפור.
בחדר ישבו 6 עכברים מבוהלים ומבולבלים כמוה.
שומר היום סגר את הדלת חזרה, נעל אותה, והשאיר אותם לתהות על גורלם.

******

כך חלפו להם מספר שעות.
קירה ישבה על הרצפה בין שאר העכברים, עדיין לבושה בבגדי יום האתמול מכוסים בזיעת הסיוטים והכאב שלה.
הפחד שמילא את קירה מפני מה שיקרה בהמשך גרם לה להקפיץ את רגלה ולכסוס את ציפורניה בחרדה.
כמו מתוך הסכם שבשתיקה, אף אחד מהעכברים לא דיבר עם השני, לא חקר אותו על נסיבות הגעתו לחדר המוזר והמפחיד הזה, ולא מה הוא חושב שיעשו בהם.
אבל איך היא בחיים?? ולמה דווקא היא?? הרי ידוע שעכבר שעושה טעות, אפילו קטנה ביותר, מת עוד באותו הלילה. דווקא היא, וכנראה גם שאר העכברים שבחדר, לפי הבלבול שעל פניהם והלכלוך שעל בגדיהם, עברו את ליל הזוועות שגם היא חוותה ונשארו בחיים.
קירה ישבה בחשש מעורב בתקווה על הרצפה והמתינה למישהו שיבוא לגאול אותה מסקרנותה.

******

מחוץ לחדר עמד שומר היום וחייך לעצמו. הם חושבים שהם עברו את הקשה מכל. הם עוד לא מבינים מה הולך לקרות להם. הוא ציחקק ולחץ על הכפתור האדום שבטאבלט שלו, שהסיע אותו ואת תא האבן שבו שהו העכברים המתים- חיים למקום שאף עכבר לא ציפה להגיע אליו.