עד החיים או עד המוות

🪵פרק 28- שקיעת החיים

"מי זה?" שאלה קירה וניגשה למטבח להביא עוד תבנית של לחם שום שבדיוק יצאה מהתנור.
"זה אני, קוסל" נשמע קולו מבעד לדלת, וטמיל מיהרה ופתחה את הדלת.
קוסל כמעט לעולם לא עוזב את הבקתה שלו ואת תפקידו החשוב כשומר הגידול והגינון של האוכל והתרופות הצמחיות.
זה בטח חשוב, חשבה קירה, ומיהרה להכניס אותו פנימה.
הוא היה נראה נורא.
רוב שיערו הלבן נשר, עורו היה מנומר בחברבורות ואת עיניו כיסה דוק עכור.
"מה קרה?" שאלה קירה ועזרה לו להיכנס לסלון ולהתיישב על הספה.
"הראייה שלי התדרדרה, ובטעות אכלתי צמח רעיל. אין לו נוגדן, ואני אמות בקרוב" אמר קוסל בחולשה.
"קוסל, אני לא מאמינה" חיבקה אותו קירה ודמעה ירדה על לחיה. "חיית כל כך הרבה שנים, עשית דברים משמעותיים, לבסוף הזקנה בילבלה וניצחה אותך. זה לא הגיוני. דמיינתי את מותך בשדה קרב, משחרר את עכברים לחופשי. אתה היית ועדיין כסב עבורי".
הם התחבקו מספר דקות, ואז טמיל חיבקה אותו. היא לא הכירה אותו כמו קירה, אך חיבבה אותו.
"אז לכבוד מה באת? אתה צריך משהו?" שאלה קירה. "באתי להיפרד," קירה החניקה יפחת בכי, "ורציתי לראות איך מתקדמת העבודה לקראת שחרור העכברים. עידוד קטן עבור אדם זקן".

טמיל הביאה כיסא גלגלים, והם התהלכו באיטיות בין המקומות השונים, תוך כדי שקירה וטמיל מגלגלות את כיסאו של קוסל, לסירוגין.
הם התחילו במקום בו הרלוס והטכנאים עמלו כדי לשדר את המסר לעכברים דרך השבב, ולבטל את החדרת הלומינה. בזמן ההליכה הם סיפרו לקוסל על המשלחת שבה יגאר הלך יחד עם חלק מחברי המועצה כדי לחפש את מחשב האם של לוטוס ולנטרל אותו.
הן הסבירו לו על התוכנית לשחרור העכברים, והוא שיתף בתקוותו שכולם יהיו חופשיים ומאושרים.

אחר כך הם הלכו למקום שטמיל וקירה אהבו, פינת תצפית עם דשא.
השעה הייתה שעת שקיעה, והשלוש התיישבו ונהנו מיופייה של השמש היורדת, מהגוונים הכתמתמים-זהובים שבשמיים. אף ענן לא העיב בשמיים, אך ליבם היה מלא עצב. על סופו של אדם. על עבדות העכברים.
"קירה?" שאל בקול שקט קוסל. "כן?". "כשאני אמות," "אל תדבר ככה, בבקשה.", קוסל אחז בידה של קירה ואמר: "אין ברירה, יקירתי. זה יקרה, וקרוב יותר משאת חושבת. כשאני אמות, אני רוצה שתשתמשו במכשיר שנמצא בביתי. הוא נקרא גלציום ונמצא בתא מתחת לכורסא שלי.", "מה הוא עושה?", "הוא מציג פרטים חשובים מהזיכרון שלי. הוא הידרדר עם הזמן, עם הזקנה, ואני חושב שיכולים להיות שם דברים מועילים שאני לא מצליח להיזכר בהם יותר.". "אם זה מה שאתה רוצה, כמובן שנעשה זאת. אבל למה שלא נעשה את זה עכשיו?" שאלה קירה. "המכשיר עובד על חיבורים בין נוירונים, או בפשטות, הוא משפיע על אופן זרימת החשמל במוח ויהרוג אותי מיד. בגלל זה משתמשים בו על אנשים מתים". דממה עצובה שרתה עליהם.

השלוש ישבו והסתכלו על השקיעה, מחליפים מילים עדינות בין אחד לשני מדי פעם, עד שהחשיך והתקרר.
טמיל וקירה נעמדו במחשבה לחזור לבית, כשהבחינו שקוסל לא זז.
עיניו בהו הרחק, וגופו היה נוקשה.
טמיל התקרבה אליו ובדקה את הדופק שלו. "אני מצטערת" היא אמרה בעצב, וחיבקה את קירה שפרצה בבכי. "זה לא יכול להיות! הוא תמיד היה שם, תמיד הציל אותי!" היא קראה והחזיקה את ידו של קוסל.
הן התחבקו שעה ארוכה, עד שטמיל עצמה את עיניו של קוסל והן לקחו אותו בכיסא הגלגלים לביתן, השכיבו אותו על הספה ותהו כיצד יביאו את המכשיר.

לאחר כשעה הן יצאו לדרך, הלכו דרך היער והמדשאות עד שהגיעו לבניין המועצה שבאסטיה.
הן הסבירו את שקרה, וקיבלו אישור ללכת להביא למחרת את המכשיר מבקתתו של קוסל שבחולית.
"לפחות משהו ממנו תמיד יהיה לנו" קירה אמרה בעצב, "אני מקווה שיגאר יקבל את זה ולא ישקע באבל". הרי יגאר הכיר את קוסל יותר מכולם. "כזה היה קוסל. כל הזמן חושב על אחרים, רק לטובתם. את כל חייו השקיע עבור המאבק לטובת העכברים ועשה רק טוב לכולם. אני תמיד אזכור אותו לטובה" אמרה קירה, נזכרת איך עזר לה כשברחה מעץ החיים כשרק הכירה את המחתרת, כיצד יצר קשר בינה לבין יגאר ואיך אירח אותה בביתו בכל פעם שרצתה הפסקה מההתרוצצות הלא נגמרת בעץ החיים.

כזה בן אדם היא רוצה להיות.