עד החיים או עד המוות

🪵פרק 24- הנה הגיע הרגע

לכבוד גילויה של קירה, המועצה נפגשה באסטיה, יחד עם הרלוס, הטכנאי שגילתה קירה.
"בוקר טוב לך, קודם כל. בוא, שב" פתחה דילאור והציעה לו כיסא. היא עצמה ישבה באחד ממראשות שולחן העץ הארוך שסביבו ישבה המועצה. על השולחן, מעל למפה לבנה, היו ערוכים מאכלים מכל סוג, שמטרתם לשבור את הקרח עם הרלוס ולהאכיל את חברי המועצה הרעבים.
הרלוס התיישב על קצה הכיסא והעיף מבט בקירה, היחידה שהכיר בין הנוכחים בחדר.
"זה בסדר הרלוס", הרגיעה אותו קירה, "אנחנו חברי המועצה שמפקדים על עכברי הסוף, שמעת על המחתרת?" "כן, ברור, היא הצילה את חיי", "היית רוצה לעזור לנו?".
שקט שרר בזמן שהרלוס התלבט איך לענות לשאלה. לבסוף הוא שיתף במחשבות שעברו בראשו: "אני לא יודע מה לעשות. יש לי משפחה וילדים, תאומים בני 9 ופעוטה בת 5. אני מפחד שהם יפגעו אם אני אהיה חבר במחתרת".
"תחשוב על כל הילדים הקטנים שחיים חיי סבל כעכברים עכשיו, בזמן שהוריהם עבדים לכל בקשה מהרובוטים, ונתונים בסכנת מוות בידי הלומינה או עינויים מידי רובוט אכזרי." קירה שכנעה את הרלוס, והוא הנהן לאות הסכמה. "את צודקת. אני אעשה את כל שביכולתי כדי לשחרר את העכברים, את בני גזעי."

******

הרלוס צעד בחזרה לביתו לאחר המפגש עם המועצה כשראשו מלא במחשבות. הוא מכיר כמה טכנאים נוספים, ואפילו כמה טכנאים מוסמכים- טכנאים שיודעים לכתוב קוד. הוא צריך לאסוף אותם בהקדם האפשרי ולהתחיל לעבוד על הפרויקט הזה.
הרלוס גר יחסית במרכז העיר, כך שהיה עליו ללכת אך מעט. הוא היה שקוע במחשבותיו, כך שלא שם לב לצעקות הרבות וייחס אותן לשוק, ולא התייחס לתנועה הערה באופן יוצא דופן לשעת דמדומים זאת.
אך הוא יכול היה להיות במוחו רק עד שהגיע לביתו. דלת הכניסה נפלה מציריה, נראה שבבעיטה, ודם זרם לאורך מדרגות הכניסה.

הרלוס מיהר להציא מכיסו את האגרופן שתמיד שם בכיסו מאז שהתחיל ללמוד הגנה עצמית יחד עם טמיל. "יש מישהו בבית?" הוא צעק. "הרלוס, זה אתה!" קראה בהקלה מרולה, אישתו.
היא יצאה מהמזווה יחד עם ביתם הקטנה, לילה, שם התחבאו יחד בזמן שפרצו לביתם. "תודה לאל שאתה בסדר!" מרולה קראה, ממררת בבכי, מחבקת את לילה קרוב קרוב אליה.
"אני לא יודעת איפה נמצאים בגון ודבוט, הם יצאו לשחק מוקדם יותר ועכשיו אני לא מוצאת אותם!" מרולה אמרה בחצי קול. בינתיים ממשפחתם רק הרלוס התחיל בתוכנית החינוך המחודשת שהקימה המועצה, ולכן רק הוא היה בעל ידע בקרבות והגנה עצמית.
"מרולה, לילה, לכו למרתף ותנעלו את עצמכם שם. אל תפתחו גם אם מישהו אומר שזה אני, אלא אם כן אתן מזהות את הקול שלי. הבנתם?" הוא נישק את מרולה על המצח. "לאיפה אתה תלך, אבא?" שאלה לילה, מוציאה את האצבע שמצצה בפיה כדי לדבר. "אני הולך לעזור לאנשים שלי. וכמובן לתאומים" הרלוס אמר, לקח את חרבו ממקום הכבוד שלה מעל האח, ויצא לרחוב.

הרחובות היו מלאים באנשים ונשים שנלחמו נגד עכברים, לפי לבושם המוזנח ועמידתם הכפופה.
בין הקרבות נשמעו צעקותיהם של חברי המועצה- "אל תפגעו כדי להרוג! הם אנשים, כמונו! אנחנו ניקח אותם בשבי ונהפוך אותם לשלנו!"
הרלוס מיהר ללכת בין הקרבות, משתדל שלא להיקלע לאחד כזה. היתה לו מטרה ברורה- קודם כל, למצוא את בניו.
הוא ידע שדרך כלל הם משחקים במגרש כדורגל יחד עם חבריהם, ולכן שם פעמיו לשם.
כעבור 9 דקות ריצה וקרב קצר עם עכבר שניסה לעצור אותו, הרלוס הגיע למגרש, וחשכו עיניו.
הדשא במגרש שינה צבעו מירוק לאדום-דם, ועשרות גופים קטנים שכבו על הרצפה, ללא תזוזה ובתנוחות גוף לא טבעיות. נראה כי במרכז המגרש התפוצץ משהו וכולם עפו אחורה ומתו.
הרלוס עבר בקדחתניות בין הילדים הצעירים, חבריהם של ילדיו, עד שמצא אותם. כמו בלידתם, גם במותם לא נפרדו. הם אחזו ידיים כחלחלות בגוון מוות, עיניהם החומות מביטות מעלה במבט חלול וחסר חיים, שיערם השחור פרוש מסביב לראשם כמניפה.

הרלוס נפל מטה על ברכיו וצרח באבל, תוך שהוא מחבק את ילדיו, שישארו תמיד בני 9.

כשאחד העכברים הגיע בעקבות הצרחה, הרלוס לא היסס לרגע והרג אותו במהירות.
"לא עוד. אני הולך לעצור את המלחמה הזאת" אמר הרלוס בנחישות, ובראשו תוכניות לחיסול הרובוטים.