עד החיים או עד המוות

🪵פרק 11- מקום לקרוא לו בית

"וואו. זה היה.. וואו" התנשפה קירה חסרת מילים.
זו הייתה הנשיקה הראשונה שלה והיא הייתה יותר טובה מבדימיונה. היא בכלל לא היתה בטוחה שתצליח להתנשק בחיים האמיתיים, ולא היתה לה חברה שתוכל ללמד אותה, אך לפי תגובתו של יגאר, שלאחר שהתנתקו שפתיהם חיבק את גבה, ידיו על חולצתה ונישק את ראשה, עודם במים, הכל היה בסדר.
הם יצאו יחד מהמים, התיישבו אחד מול השני על חולצתו היבשה של יגאר, צמודים כל כך שברכיהם יצרו מעויין שבמרכזו שמו את תיק הבד האפור, ואכלו יחד תותים, מרציפן ביתי ושאר פינוקים שקוסל ארז עבור קירה.
אחרי שנחו קצת ואספו כוחות, הם חזרו לעגלות האספקה והמשיכו לצעוד לכיוון עץ החיים.
לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה, קירה רצתה להכניס קצת עניין למסע ושאלה: "אם אתה מתחיל תפקיד כזה חשוב עוד יומיים, למה אתה לא לומד עכשיו איך לאסוף מידע, מתאמן כדי להיכנס לכושר עושה דברים כאלה? איך זה שדווקא אתה נשלחת להביא אותי מהבקתה של קוסל חזרה לעץ החיים? אני עד כדי כך חשובה?", "קודם כל, כן, את עד כדי כך חשובה. את יודעת לקרוא, וזה מאד נדיר. וחוץ מזה," הוא עזב לרגע את העגלה שלו, ונישק את קירה בכתף, בלחי, במצח, בשפתיים, נשיקות קלילות, מדגדגות ועדינות כפרפר עד שהיא ציחקקה.
"חלק מהתפקיד שלי כמרגל בארמון יהיה להביא ספרים שכתוב בהם על מלחמות, איך התרחשה ההפיכה הגדולה ולמה בני האדם לא השיבו מלחמה שארה והפכו לעבדים. בקיצור- איך לנצח במלחמה נגד הרובוטים."
קירה התפעלה, אך השיבה כי לא הבינה כיצד זה קשור לכך ששלחו אותו להביא אותה.
"לא הסברתי ברור מספיק" השיב יגאר. "את תהיי זו שתקבל את הספרים ותקרא בהם. את היא זו שתציל את העכברים" קירה הסמיקה.
"אז שלחו אותי כדי שנכיר קצת, שתהיה בינינו מערכת יחסים חיובית ושותפות כדי שנעבוד על הצד הטוב ביותר."
קירה התנשפה. "אז בעצם אנחנו שותפים לעבודה שצריכים לפתח מערכת יחסים? איך יכולת לא לספר לי את זה לפני כל מה שקרה במעיין??".
יגאר שתק לרגע, ואז השיב: "כי אין קשר בין הנשיקה שלנו במעיין והרצון שלי להיות קרוב אלייך, לבין התפקיד שלי. אני באמת מרגיש ככה" קירה השתיקה את יגאר עם אצבע על שפתיו.
"זה לא יקרה פעם נוספת, ואל תדבר איתי יותר" קירה אמרה בזעף.
וכך הם עברו את המשך ההליכה.

******

כשהגיעו לעץ החיים, יגאר מיהר לעזוב את קירה והלך לפרוק את האספקה במקררים הגדולים שמיועדים לאיחסון האוכל.
את פניה של קירה קיבל קליאן. "אני שמח לראות שחזרת אלינו, ושלא נפגעת כשברחת ככה" הוא אמר לקירה. דבריו גרמו לה להרגיש כמו ילדה קטנה שבורחת כשהיא מפחדת במקום להתמודד עם הפחדים, אז היא מיהרה להעביר נושא. "איך אני יכולה לעזור?", "עכשיו את בטח מותשת מחוסר שינה ומכל ההליכה הזאת. בואי, אני אראה לך את חדרך, תנוחי, ומאוחר יותר תצטרכי לדבר עם יגאר, למסור לו מידע על הספרייה ולהדריך אותו אילו ספרים להביא לך".
קליאן וקירה בעקבותיו עלו במדרגות הלוליניות, ועברו בדרכם על מספר חדרים, בכל אחד מהם כ3 אנשים שנופפו בחיוך לקליאן והחליפו איתו כמה מילים. ניכר היה שיש אווירה טובה בין חברי המחתרת.
לבסוף קליאן וקירה נכנסו לאחד החדרים, שהיה ריק מאנשים, אבל בהחלט לא ריק.
בהתפעמות שאלה קירה את קליאן: "כל זה שלי??" קליאן הנהן בחיוך.
הדבר הראשון שתפס את עיניה של קירה בחדר, היו הקירות. הם היו עשויים עץ, כמובן, אבל זה לא היה הדבר המיוחד בהם. על כל סנטימטר פנוי בהם היו מדפים, ועליהם ספרים רבים. חדר חלומות בשביל קירה. אבל זה לא היה הכל.
בצד אחד של החדר היתה מיטה מוצעת בסדינים שעליהם מצוירים פרחים בשלל צבעים, ולצידה שידת עץ קטנה ועליה מונח אגרטל עם פרחים טריים. מעל שידת העץ היה חלון בעל תריסים, שדרכו אפשר לראות את שאר העצים שבחורש.
בצד השני של החדר, היה שולחן עבודה לבן, עליו היו מונחים דפים ריקים ומגוון כלי כתיבה איכותיים. היה בו גם מספיק מקום למספר ערימות ספרים.
"וואו החדר הזה מדהים! תודה! אבל איך זה שקיבלתי חדר לבד, בעוד שאר האנשים גרים יחד עם שותפים?" שאלה קירה, וקליאן השיב שמפני שזה גם חדר העבודה שלה וגם חדר השינה שלה ובעצם החדר בו היא תבלה את מרבית היום, המנהיגים החליטו להקצות לה את החדר הזה.
"תנוחי היטב, ומחר אני אסביר לך יותר על העץ ואיך מתנהלים בו. לילה טוב!" בירך אותה קליאן, והלך.
קירה הסתובבה בחדרה באושר, מתרשמת מכל פרט קטן.
סוף סוף, יש לה מקום משלה.
מקום שהרוויחה תמורת יכולותיה.
מקום בו היא חופשייה להיות עצמה.
מקום לקרוא לו בית.