עד החיים או עד המוות

🪵פרק 7- ברגע האחרון

מספר 4 נכנס, מנקה חדר המיטות של הנסיכים, אחריו מספר 5, ואז מספר 6, אחד לפני האחרון.
אחריו מגיע תורה של קירה.
"מספר 7!" צעקו השומרים.
אך העכבר שעלה לזירה לא הייתה קירה.
מספר שניות לפני שהכריזו את מספרה, יצאו שני עכברים מתא נסתר בתוך התא המזוהם שבו שהו במהלך הבוקר שבעת העכברים. אחד מהם היה נראה כבן גילה של קירה, שזוף בעל עיניים ירוקות ותלתלים חומים, ואילו השני מבוגר יותר.
העכבר הצעיר כיסה את פייה של קירה בידו, והיא הריחה ריח מנטה. איך לכל הרוחות יש לו ריח של מנטה בידיים?
בינתיים העכבר המבוגר יותר הסביר לה מה קורה. "את לא תשרדי בזירה. ואת חשובה. אם אכפת לך מההורים המתים שלך ואת רוצה להמשיך את מורשתם, אל תתנגדי". קירה אישרה שהיא מסכימה בהנהון, וכשבמקומה נכנס לזירה העכבר הצעיר, היא ראתה כמה הוא שרירי ושזוף. בטח עובד בחצר הארמון, היא חשבה, לאחר שנרגעה והבינה שניצלה.
העכבר שנשאר יחד איתה החזיק בידה ומשך אותה אחריו, תוך כדי שהיא ממטירה עליו שאלות.
"מי אתם? אתם חבורה או התאגדות של שניים שלושה עכברים? מה היעוד שלכם?", "תתנהגי כמו שפחה" נהם לעברה העכבר.
קירה הורידה את ראשה וכעבור רגע עברו על פניהם מספר שומרים מגזע הנעלים ודיברו בינהם על יופיה של הנסיכה.
"בגלל זה רצית שאשתוק? אתה מפחד מהנעלים? אתה כזה עכבר פחדן" שאלה קירה, בעוד היא והעכבר ממשיכים בהליכתם הנמרצת אל מחוץ לארמון. "אני לא מפחד, ושנינו יודעים שהם רובוטים ואנחנו אנושיים. אנחנו לא עכברים, לא המציאו אותנו, אנחנו בני אדם, ישויות בפני עצמנו." קירה העריכה את דברי העכבר ושאלה אותו לשמו. הוא השיב שקוראים לו קליאן, ושאת שמה הוא כבר יודע. לקליאן היה שיער חום בעל צדעיים אפורים, ועיניים חומות כמו השיער שלו. היא הניחה שהוא מבוגר ממנה בעשור לפחות.
"ומי זה שנכנס במקומי לזירה? אני חייבת לו את חיי. והוא מוכר לי." המשיכה קירה. "שמו יגאר, והוא בן 17. הוא עלה לדרגה 4 לא מזמן, והפך מיוצר קומפוסט לגנן בגינה". "הוא עלה דרגה יחד איתי!" השיבה קירה, ואמרה לעצמה שהיא חייבת לפצות אותו על זה. אם ישאר בחיים. הוא חייב להישאר בחיים, ולו רק בשבילה.

******

לאחר שספק הלכו ספק רצו אל מחוץ לארמון, ואחר כך פסעו בנחת עוד כחצי שעה, הם הגיעו לחורש עצים ענקיים, ובמרכזו עמד עץ בעל גזע רחב כמכונית, בצבע חום-אדמדם, עלוותו המלאה מגיעה כמעט עד השמיים וצבעה ירוק כהה. ליד העץ עמד שלט שהכריז "עץ זה הוא נשא של המחלה המדבקת גחלת. נא לא להתקרב!".
אך כמובן שהם התקרבו.
"ברוכה הבאה לביתך החדש!" קרא קליאן, ודפק 4 דפיקות מהירות על גזע העץ.

******

"מי זה?" נפער מעין חלון בגובה עיניהם של קירה וקליאן. "סיסמה" פותח החלון ביקש.
"התחשמלות" השיב קליאן והסביר לקירה בזמן שהשרשראות שנעלו את הדלת נפתחו אחת אחר השנייה, שכדי להיכנס למתחם של המחתרת, או כפי שהם קוראים לעצמם "עכברי הסוף", יש לעבור זיהוי תלת שלבי- לעשות את הדפיקה הייחודית שנקבעה באותו היום, זיהוי פנים על ידי סם, השוער ששומר על השער, ואמירת הסיסמה שמוחלפת גם היא מדי יום.
סוף סוף הדלת שהוסוותה כחלק מקליפת הגזע, נפתחה, והם נכנסו פנימה.
בפנים, בתוך העץ, כפי שסירב מוחה של קירה לעכל, היתה רצפת בטון שצבעו אותו בצבע שמנת במטרה לתת אווירה חמימה. הקירות היו קליפת העץ, והשתרעו עד לצמרת.
נראה כי תוכן העץ גולף החוצה, ובפנים בנו עכברי הסוף את מפקדתם.

ב"לובי", כפי שקרא לו קליאן, היו 3 ספות מרופטות בצבע אפור, ובקצהו, מדרגות דקות המסתובבות באופן לולייני עד לחדר האחרון. מדי מספר מטרים היתה מעין קומה, בה גרו 3 עכברים, והיו 21 קומות, לדבריו של קליאן. הקומה הגבוהה ביותר, היתה מקום מושבם של המנהיגים, שם הם התדיינו והעלו רעיונות כיצד לשחרר את העכברים מידי הנעלים.
קליאן הזכיר לקירה כי פה לא מדובר בלשחרר את העכברים מהנעלים, אלא להחזיר את השליטה ברובוטים לבני האדם, שיצרו אותם. ואם צריך- להשמידם.
זה היה נשמע קצת מגוחך לקירה והיא אמרה: "אז מה שאנחנו עושים זה לקחת גזע עבדים אחד ולהפוך אותו לשולט על גזע אחר? ואז הם יתמרדו והמצב יתהפך כך לנצח?"
"בוודאי שלא" השיב קליאן, "אנחנו ניתן להם תנאים הוגנים וניתן להם את החופש לבחור מה לעשות, אפילו ללכת למדינות אחרות".
קליאן חייך והמשיך "זה משמח אותי שאת חושבת ככה. זה גורם לי להרגיש שצדקתי כשהברחתי אותך משם, גם בלי קשר ליכולות הקריאה שלך. ובנוסף, את מאד מזכירה לי את הורייך."
קירה התכנסה מעט, חוששת לשאול, אך היא אזרה אומץ ושאלה את השאלה הגורלית הזו:
"מאיפה אתה מכיר את ההורים שלי?"