עד החיים או עד המוות

🪵פרק 10- ידע הוא אור הלב

לרגע היה שקט בבקתה.
יגאר חיכה לתגובתה של קירה.
קוסל הבין שמתרחש פה משהו, לקח צעד אחורה והביא את שקי הקמח וקופסאות הירקות והפירות שמיועדים לעץ המחתרת.
קירה ניסתה להירגע מהאושר המפתיע שחשה כשגילתה שיגאר לא מת בגללה.
ואז, בצעד לא צפוי, קירה התקרבה ליגאר, נישקה אותו על לחיו, החזיקה בידיו ואמרה לו "תודה! תודה רבה לך! אתה הצלת את חיי!".
"באמת, זה בסדר", יגאר משך ממנה את ידיו בחיוך מובך, "הכל למען המחתרת".
ובסתרי ליבו חשב "וגם למענך".
האמת היא, שמאז טקס עליית הדרגות, יגאר חש קפיצה קטנה בליבו בכל פעם שראה או חשב על קירה. לעומת שאר העכברים שצחקו לה על כך שנשארה מנקה, הוא חשב שהיא חייבת להיות אמיצה מאד כדי להיות באינטרקציה יומיומית עם הרובוטים, ובעיקר כדי לנקות את המוזיאון החשוב להם כל כך- כי הוא מראה את עליונותם על בני האנוש, את ניצחון הרובוט על האדם. כל טעות, וקל לטעות שם, הייתה שולחת אותה למוות מיידי.
"אני חושש שזמנכם לצאת, אם אתם לא רוצים לבלות בחוץ כשהשמש זורחת במלואה ומטגנת אתכם לצ'יפס" אמר קוסל, דחף לידהם עגלות מלאות באספקה עבור המחתרת, ולקירה הביא גם את תיק הבד האפור עם הפינוקים שארז עבורה קודם לכן.
יגאר וקוסל החליפו טפיחות על השכם, וקוסל תפס בעורפו של יגאר במעין חיבוק ולחש לו בשקט: "שמור עליה".
וכך קירה ויגאר יצאו לדרך.
אחרי כמה דקות של הליכה בשתיקה כשהם סוחבים איתם את התבואה בעגלות, שאלה קירה את יגאר כיצד נהיה חבר במחתרת בגיל כה צעיר, ואיך ניצל מהקרב שבזירה.
יגאר נראה משועשע מהשאלות. הוא ניגב בגב ידו את הזיעה שנזלה על פניו מפאת החום ההולך ומתגבר, והשיב לה.
"כשהייתי בן 9, הוריי גירשו אותי כי אמרתי להם שאני לא רוצה לעבוד בשביל אחרים כל הזמן, אני רוצה לעשות דברים שמעניינים אותי, ללמוד, להתפתח" יגאר דיבר בלהט ובתשוקה, וקירה החלה להבין את חשיבות דבריו. "אני רוצה למצוא אישה שאני אבחר ואוהב" הוא המשיך ומעט הסמיק כשהצטלבו מבטיהם.
"אז איך במחתרת? מה התפקיד שלך? איך בכלל הגעת אליהם?" מיהרה קירה להעביר נושא.
"הם מצאו אותי חסר כל, והגניבו אותי לעץ המחתרת, שנקרא עץ החיים.
מה שעשיתי עד עכשיו במחתרת היה לעזור לאנשים שמחוץ לארמון לבנות חיים אמיתיים, לא של עבדות, בעזרתה של המחתרת כמובן. התחלנו כבר לבנות עיר אנושית במקום מרוחק מארמון הברזל, ואנחנו רוצים לבנות עוד ערים, להקים ממשלה דמוקרטית" השיב יגאר, ועייניו בורקות בהתלהבות.
"מה זה ממשלה דמוקרטית?" שאלה בחיוך מבויש קירה. היא התפעלה מאד מיגאר, מהידע שלו ומטוב ליבו. וכל זה כשהוא קטן ממנה בשנתיים. היא התביישה בעצמה והחליטה לעשות הכל כדי לדעת עוד ולהיות מועילה.
יגאר נאנח על טיפשותו ואמר: "כמובן שלא תדעי מה זו דמוקרטיה, רק לפני זמן קצר יצאת מארמון הברזל וקיבלת את חירותך. דמוקרטיה היא דרך שלטון שבה העם בוחר את נציגיו והם מחליטים את ההחלטות". "בדיוק ההפך מממשל הנעלים" סיכמה קירה. זה היה נשמע לה נהדר.
"ומה אתה עושה עכשיו?" "מוביל את האספקה ואותך לעץ החיים?" שאל יגאר בבלבול.
קירה צחקה ואמרה: "אמרת קודם שעזרת באכלוס העיר האנושית עד עכשיו. אז מה עכשיו אתה עושה?", "בעוד מספר ימים אצטרף ליחידה מובחרת שהקימו הרובוטים, שנבחרתי להצטרף אליה כי הייתי האחרון שנשאר בחיים בזירה, של עכברים המתאמנים כדי לחסל את הבוגדים במלוכת הרובוטים ובגזע הנעלים, ובינהם- קוסל, שטוען שההיסטוריה כפי שנכתבה ע"י הנעלים היא שקרית, ושבעבר העכברים שלטו בגזע הנעלה" השיב יגאר לקירה.
יגאר אמר זאת בגאווה, ואילו קירה נרתעה מעט ושאלה במבוכה: "זה לא נוגד את כל השקפת חייך? רק עכשיו היינו עם קוסל והייתם נראים כחברים ותיקים", "את צודקת, אני עושה זאת בשביל לרגל אחרי תנועות היחידה הזו, הפקודות שהם יקבלו מהמלך ואופן פעולותיהם. כך נוכל להציל את קוסל ואת שאר העוסקים בשחרור העכברים, כמו חברי המחתרת". וגם עליי. יגאר יגן גם עליי, קירה חשבה לעצמה בחיוך.
השמש כבר עלתה כמעט לגמרי, והחום הורגש.
אחרי הליכה נוספת של עוד כרבע שעה, יגאר הורה לקירה להניח את עגלות המצרכים בצל עץ גדול, והוריד את נעליו וחולצתו ללא שמץ של מבוכה. "הממ, מה אתה עושה??" תמהה קירה והסיטה את מבטה לקרקע המכוסה בעלים ירוקים וגדולים.
"מה, את נכנסת למים לבושה דרך כלל?" הוא שאל בבת צחוק ואחז בידה, לוקח אותה מאחורי כמה עצים לעבר מעיין נפלא, חציו מוצל מעלוות העצים שמסביבו ובצידו השני המים חמימים תודות לשמש. קירה הספיקה בקושי להוריד מגבה את תיק ההפתעות של קוסל כשחשה דחיפה ועפה לכיוון המים. "אני לא יודעת לשחות!!" צרחה ברגע שבין זה שיגאר דחף אותה לבין פגיעתה במים. יגאר קפץ בחיוך ישר אחריה. קירה נחתה במים בקול "בום" גדול, ויצרה סביבה מעגלי מים הולכים וגדלים, כשהוציאה את ראשה וניערה אותו כדי להוציא את המים מהשיער. היא ידעה מעט על מים ושחייה אודות לספרים שקראה מספריית הארמון.
קירה ראתה את ראשו של יגאר עולה מהמים ומיד השפריצה עליו מים וחבטה בו בידידות, "איך ידעת שאני אעמוד פה? שאני לא אטבע?". יגאר ציחקק והשיב שהוא מכיר את המעיין הזה. "וגם אם היית טובעת, הייתי מציל אותך".
פתאום השניים שמו לב למרחק הקטן בינהם. עיניים ירוקות ועיניים אפורות ננעלו במבט חוקר, ולפני שקירה הבינה מה קורה, ידו של יגאר היתה בשערה, היא נצמדה אליו ואחזה בידה את תלתליו הרכים שהוחלקו מהמים, ושפתותיהם נפגשו.