עד החיים או עד המוות

🪵פרק 21- עוף החול

כעבור שבועיים, הכפר התחיל לקבל צורה.
בכל יום עוד מבנה נבנה, עוד אנשים נרפאו וחזרו למעגל העבודה, ובקתתו של קוסל במרכז הכפר, שנקרא ללא מתנגדים "עוף החול", כי מקום מגורם נשרף אך עלה מהאפר וחזר לחיים, או בקיצור- חולית. הכפר חולית.
קוסל שמח להתקרב כך למפקדה ולעזור לכולם, אך גם התגעגע לשקט שהיה לו. כך הוא סיפר לקירה כשבאה למשקה של אחר הצהריים. "אני כל כך עמוסה שאני לא מצליחה לחשוב", היא אמרה. "עליי לענות לפניות של התושבים ולמצוא דרכים לעזור להם, לקרוא את הספרים שיגאר הביא שוב ושוב עד שמתייבשות לי העיניים, ולהבין מי הוא הבוגד".

"איזה בוגד?" שאל בתדהמה קוסל, וקירה לא האמינה איך שכחה לספר לו, ועידכנה אותו במציאת המפה ובפרטי האירוע. "יש לזה תשובה פשוטה, גם אם לא נעימה" אמר קוסל בקולו הרך.
"בעת שמצאת את המפה היו רק 2 מרגלים בארמון מטעם עכברי הסוף. יגאר, ונצר. יגאר היה איתך, ולכן לא יכול להיות שניהל התקפה כלפי העץ, אך נצר... נצר היה באותו זמן בארמון. ובנוסף, הוא לא חזר לפה ולא נראה בעיניי אף אחד מאיתנו מאז השריפה הגדולה".
"אני לא מאמינה, איך לא עליתי על זה! זה כל כך פשוט!" אמרה בצער קירה, וקוסל ניחם אותה: "לפעמים חושבים רחוק, ושוכחים להשתמש בהגיון".

                     ******

כבר באותו היום, המועצה קראה לישיבת כפר ודיווחה על מעשיו של נצר, על היותו אדם מסוכן לכפר, ובמקרה שרואים אותו יש להודיע מיד לזקיפים שבמגדלי השמירה שכבר הספיקו לבנות. יגאר הסביר לכל התושבים על הצעד הערמומי שנצר עשה בכך ששתל את המפה ליד למעיין בו שהו.
בתום הישיבה פנה לקירה דפנית, אחד מחברי המועצה הבוגרים יותר, אם לשפוט לפי זקנו האפור- כסוף, ואמר לה: "אין ספק שמה שאת עושה זה חשוב. נצר והרובוטים השתדלו מאד לבודד אותך ובכך יכלו לתפוס אותך או לפגוע בך, ומזה אנו למדים שחובה עלייך לקרוא את הספרים, כי טמונה בהם התשובה לקרב מול הרובוטים, כפי שחשבנו".

יגאר נכנס לאוהל הזמני שבנה לו ולקירה בכפר חולית, שבימים הספורים שמאז הדליקה גדל, הצטרפו אליו אנשים מהעיר של המחתרת, והבנייה התקדמה בקצב טוב. לכולם היו אוהלים זמניים לישון בהם, והמבנים המשותפים כמו חדר אוכל, מטבח, מחסן כלי נשק וכו' התחילו להיבנות.
קירה ישבה על כרית צבעונית עם דוגמאות, ומסביבה הספרים שהצילה פתוחים בכל מיני עמודים שונים.
ספר אחד הונח פתוח על ברכיה, והיא קראה בו בקדחתנות.

מדי בוקר יגאר, קירה וטמיל היו ממלאים את תפקידם כחברי מועצה, אוכלים ארוחת צהריים ויוצאים למשימותיהם האישיות.
יגאר היה אחראי על יצירת כלי נשק מחומרים זמינים, כמו חץ וקשת, מקלעות אבנים ואף תותח.
טמיל דאגה לכך שכל איש ואישה שכוח בידיהם ילמדו איך להגן על עצמם ואיך לתקוף ולהגן על חולית בזמן של מתקפה. היא גם הובילה משלחות שחיפשו עוד דברים להציל מעץ החיים השרוף.
וקירה, כמובן, המשיכה לקרוא ספרים ולחפש פיתרון למצב בו הם נתונים.

בקצה הכפר, אך בתוך תחום הגדר, היה בית קברות קטן, של הנספים בשריפה הגדולה. מדי שבוע נערך שם טקס בו הזכירו את הדברים הטובים שעשו האנשים האלה, והניחו זרי פרחים על הקברים.

קירה הייתה עייפה. באותו הבוקר היא טיפלה בבקשות ותלונות של לא פחות מ-14 אנשים, התרחצה במבנה הרחצה שנבנה, וקראה עוד פעם אחד מהספרים שהצילה. ארוחת הצהריים העשירה בבשר צייד שאכלה השפיעה עליה גם, וכל רצונה היה לישון.
היא שכבה על צידה, מכוסה בשמיכה דקיקה, באוהל שלה ושל יגאר, וקראה את הספר בעיניים כבדות.
יגאר נכנס לאוהל להפסקה קצרה באימונים שעבר, והתיישב לצידה, ממולל בידיו את שערה. שניהם נשענו והרגישו קרובים מאד לשינה, כשלפתע קפצה קירה ממקומה.
"מה קרה? יש פה עקרב?" שאל יגאר וקפץ גם הוא לעמידה. בזמן האחרון הייתה עונת העקרבים בשיאה, ובין המינים הלא מזיקים היו גם עקרבים ארסיים, והמרפאים שמרו הרבה מאד סמי נגד בהישג יד כדי לטפל בעקוצי העקרבים.

קירה הנידה את ראשה לאות שלילה, ובחיוך ענק אמרה: "מצאתי את זה!"