עד החיים או עד המוות

🪵פרק 9- שדה קוצים או שדה כותנה

"שלום. שלום!" קירה הרגישה מקל נתחב בצלעותיה, דוחק בה לקום. היא מצמצה ופתחה עיניים, מופתעת לראות שהשמיים כבר התבהרו והשמש החלה לזרוח.
"אני רואה שאת עוד חיה" אמר עכבר, לא, אדם, קשיש בעל מקל הליכה ומעט שיער לבנבן על ראשו. הוא הושיט לה יד מקומטת ועזר לה לקום. שריריה של קירה היו תפוסים מלילה של שינה בישיבה תחת כיפת השמיים.
היא הופתעה כיצד לא התעוררה מקור הלילה או מהטל, אך לא התלוננה על כך.
"בוקר טוב" קירה אמרה לקשיש, "תודה על העזרה, מי אתה? איך קוראים לך?".
"בואי נדבר על זה בביתי" הוא השיב, "בטח את צמאה ורעבה, ובקרוב השמש תעלה למרכז השמיים ותקפוח עלינו".
קירה הנהנה בהסכמה, והם הלכו בשתיקה לאורך שדה השיבולים עד שהגיעו לבקתת עץ קטנה. היא עמדה במרכז הגידולים שגידל הקשיש- שיבולים, גפנים, חיטה, עגבניות, מלפפונים ועוד צמחים רבים ומשונים, שהמשותף בינהם הוא שכולם ראויים לאכילה.
הם נכנסו לבקתה. היא היתה מרוהטת בשולחן נמוך וסביבו כמה כיסאות מרופדים בבז', וספה שיכולה וכנראה גם תיפקדה כמיטה.
הקשיש הוציא מבור הקירור שלו מיץ תפוחים טרי, והגיש לקירה מחוסרת הכוחות בזמן שהכין דייסת שיבולת שועל על אח שעמד בקצה הבקתה.
קירה לגמה במהירות מהמיץ, מחזירה לגופה נוזלים ומתקררת אחרי ההליכה תחת השמש.
"תודה רבה לך, אדוני" היא אמרה, והקשיש צחק בקול שקט "שנים עברו מאז מישהו כיבד אותי כך. שמי קוסל, וכולם קוראים לי כך".
קירה השתנקה וכמעט וירקה את המיץ שבפיה.
"אתה קוסל? אתה קוסל?? זה שכתב את הספר שבגללו אני כאן עכשיו??" שאלה קירה בתדהמה.
"כתבתי ספרים רבים, ואם אחד מהם הציל אותך ממלכודת העכברים ההיא, אני שמח" קוסל הגיש לקירה דייסה מהבילה עם קצת סוכר מעל, והתיישב מולה בשולחן.
"אז איך מצאת את הספר? השמידו את כולם לפני אלף שנים" שאל קוסל.
לרגע קירה היתה צריכה להזכיר לעצמה שלולא חיי העבדות בארמון, גם היא ושאר העכברים יכלו להישאר בחיים לזמן כה רב, הלוא יש מגוון פיתוחים ועזרה מהאבולוציה להארכת החיים.
קירה סיפרה בקצרה לקוסל על השתלשלות האירועים מאז שעלתה דרגה עד שהגיעה לשדה השיבולים באפיסת כוחות.
הוא התלבטה אם לספר לו על עכברי הסוף, אך לבסוף הבינה שאם קוסל חי זמן כה רב, הוא יודע את סודם ואת הסודות של רבים נוספים, ולכן דיברה איתו גם על זה.
כשהגיעה לקטע בו קליאן גילה לה שהוריה מתו בגלל היותם שותפים פעילים במחתרת, דמעות ירדו מעינייה, והיא חשה עצב אבל גם כעס על המחתרת.
כשסיימה לספר את הקורות אותה הימים האחרונים, קירה נאנחה והורידה את ראשה על השולחן.
לפתע הרגישה שקוסל מלטף את ידה במגע הורי מנחם. מאז שהיתה בת 5 לא ידעה קירה מגע שכזה.
היא הרימה את ראשה וחייכה חיוך קטן לקוסל.
"אני יודע שכרגע את כועסת על המחתרת שגרמה ליתמותך בגיל כה צעיר", פתח קוסל, "אך תחשבי על כך שרצונם הגדול ביותר של הורייך, אפילו יותר גדול מאהבת חייהם, היה להקים עולם טוב יותר בשבילך, הבת שלהם.
הם מתו כשניסו לעזור לך ולשאר העכברים, עבדים שכל כך רגילים לחייהם שאפילו לא יודעים מה היה קודם, לא חושבים אפילו להתקומם ולדרוש תנאים הוגנים.
אני הכרתי את הורייך, וכמעט כל מה שדיברנו עליו, כשהיינו מחוץ לישיבות ותכנונים, היה את.
הם הצטרפו אלינו ממש כחודשיים לאחר שנולדת. הם כל כך אהבו אותך.
הם היו מספרים לי ולשאר חברי המחתרת איך למדת לעמוד, ואיזה מקסימה היית נראת כשהלכת, ואיזה דברים חכמים את אומרת... שמעתי עלייך כל כך הרבה, שהרגשתי שאני מכיר אותך. ועכשיו יש לי את העונג".
קירה דמעה בהתרגשות, היא לא זכרה הרבה מהוריה בגלל שמתו כשהיתה צעירה.
אחרי כל דבריו של קוסל, קירה הרגישה שהיא מוכרחה להמשיך את מורשת הוריה, ולעזור לעוד עכברים לצאת לחופש, לשבור את מעגל הקסם של העבדות.
קוסל זיהה את המבט הנחוש שלה, מילמל "בדיוק כמו אלכס" והתחיל לארוז תיק בד אפור עבור קירה.
"מה תפקידך במחתרת?" שאלה קירה בזמן שהשתדלה לנקות קצת את השולחן עליו אכלה, להביא גם היא תועלת.
לפתע היה בה הרבה מרץ, והיא הרגישה קרובה לקוסל כפי שלא הרגישה זמן רב,  מאז שהוריה מתו.
"אני ממקימי המחתרת, אך בגלל גילי המופלג," הוא חייך להצביע על שיערו הלבן, "אני האחראי על גידול האוכל ולתרופות. אני מטפל בשדות, במטעים, פרדסים וכו' כדי שיהיה לשאר האנשים שבמחתרת מה לאכול.
וגם, מדי פעם, מזדמנים לי אורחים, כמוך. ואני שמח לעזור לכולם." קוסל הגיש לקירה את התיק, שהיה מלא בתותים, עוגיות שיבולת שועל ושאר מעדנים ופינוקים.
"עוד מעט יבוא לכאן מישהו המחתרת כדי לקחת אוכל לכמה ימים הבאים עבור מי שגר בעץ המפקדה" הסביר קוסל, "ומגיעים לך קצת דברים מתוקים. אחרי שמתרגלים המצב נהיה יותר טוב" הוא חייך. "את תלכי איתו ותמשיכי יחד עם שאר המחתרת לעסוק בעזרה לשאר העכברים". קירה הצטערה לעזוב את קוסל. לפתע, מתוך דחף, היא ניגשה אליו וחיבקה אותו. "תודה שעזרת לי" היא מילמלה בקול חלש. "אני אבוא לבקר". קירה הרגישה קרובה לקוסל, כאילו היה הסב האבוד שלה.
"אל תדאגי לי, ילדתי" החזיר לה חיבוק קוסל, "ואני תמיד אשמח לביקור. מבטיח להגיש כוס תה יחד עם עוגיות טעימות".
הם התנתקו מהחיבוק וחייכו זה לזה.
לפתע נפתחה דלת הבקתה. "איזה יופי, אני רואה שהספקתם להכיר זה את זה". קירה נמלאה תדהמה.
זה היה נער שזוף עם עיניים ירוקות מהפנטות ותלתלים חומים רכים, שעושים חשק להעביר בהם את היד.
זה היה העכבר שעלה דרגה יחד איתה,
העכבר שהחליף אותה בזירה,
העכבר שהציל את חייה.
זה היה יגאר.