עד החיים או עד המוות

🪵פרק 8- בגידה

"זה קצת מסובך" קליאן השיב.
"פעם גם אני הייתי עכבר. כמוהם. הרולד היה טבח, ואלכס היתה המלצרית האישית של אחת מהנעלות.
אני הייתי באותו הזמן רק ילד, בערך בגילך, ללא הורים, ויעודי היה לנקות את המטבח, ממש כמוך.
המטבח היווה נקודת מפגש בינינו, והורייך לקחו אותי תחת חסותם וניסו לעזור לי ככל יכולתם.
בשלב מסוים, התחלתי לחשוב מחשבות רעות, על כמה מיותר יעודי ולכן גם אני מיותר. הייתי מדוכדך וחסר כוחות. כשהורייך שמו לב לזה, הכרנו כבר מספיק זמן כדי שהם יבטחו בי, ויספרו לי על היותם מרגלים בארמון". קליאן עצר כדי לתת לקירה שהות לעכל את זה שלא הכירה את הוריה כמו שחשבה שהכירה. לא כמו שהיו באמת.
"הם, הם היו מרגלים? אתה בטוח??" שאלה בקול מופתע קירה, וקליאן השיב בהנהון. איך זה יתכן? חשבה קירה, אמה העדינה ואביה טוב הלב שידע תמיד להצחיק אותה היו מרגלים? של מי?
"הם היו לפחות מרגלים שמטרתם טובה?" שאלה בקול שקט ורועד כמעה.
"כמובן, הם ריגלו עבור עכברי הסוף" אמר קליאן בגאווה. "והם הפכו אותי למרגל, כמוהם."

                    ******

לאחר שהרעיד את תפיסת עולמה של קירה, לקח אותה קליאן לנחל קרוב לעץ, והביא לה פיסת סבון עשוי רוזמרין ובגדים נקיים ללבוש- שרוואל כחול וחולצה שחורה, שניהם מבד כותנה רך.
בזמן שקירה התרחצה במימי הנחל וקירצפה מעליה שכבות של לכלוך, זיעה וקיא מהלילה הסיוטי שעברה, היא דיברה עם קליאן, הוא יותר נכון, לכבוד של קליאן.
"אם הם היו מרגלים, הם בטח היו מאד זהירים" קירה אמרה, וקליאן השיב בהנהון.
"אז כיצד אימי טעתה כך ואבי ניסה להבריח אותה כשברור שדבר כזה לא יצליח?" קירה עצרה רגע כדי לנשום נשימה כואבת. "איך הם יכלו לא לנצל את היותם מרגלים כדי להישאר איתי?". דמעות נפלו במורד לחיה של קירה. היא סיימה להתלבש, ומחתה את הדמעות בידה העטופה בבד.
קליאן הסתובב עם פניו אליה, שם יד על כתפה ואמר ברוך "אביך ואימך מתו בגלל היותם מרגלים. אני הייתי בן 21 כבר, ידעתי את רזי תורת הריגול וההסתתרות. הם הורידו הילוך ברמת בכוננות שלהם, ונתפסו על ידי נעלה בשעה שלקחו ממשרדו כמה מסמכים. עוד באותו הלילה הוזרק להם דרך השבב סם הלומינה, ובשעת המתים הם נמצאו ללא רוח חיים".

                    ******

את החלק האחרון קירה ידעה טוב מאד.
בתור עכברה בת 5, היא נאלצה לראות את הוריה סובלים ומתענים במחילתם המשפחתית, בלי שיהיה לה לאיפה לברוח.
היא זוכרת איך הם החזיקו ידיים עד הרגע האחרון, איך הרולד, אביה, שלח אליה חיוך אמיץ, ואלכס, אימה, אמרה לה שהיא תמיד תאהב אותה, ושעליה למצוא את היעוד שלה בעצמה, ולא לפי מה שמכתיבים לה הנעלים.

                    ******

"הכל באשמתכם!" צעקה קירה, והורידה בכוח את ידו של קליאן מכתפה.
"באשמתך ההורים שלי מתים! אתם הרגתם אותם!"
קירה התחילה לרוץ, החרדה מטפסת בגרונה ודמעות נופלות מעיניה. לאיזה מין מורדים היא הגיעה, שלא רק שלא נותנים לחבריהם את הכבוד האחרון, אלא מנסים להרוג גם את ביתם היחידה??
קירה המשיכה לרוץ ולרוץ, לא היה אכפת לה לאן. היא נתקלה בכמה שורשי עצים, נפלה, נפצעה בברכיה ובמרפקיה, אבל המשיכה להתקדם לעבר הלא נודע.

                    ******

אחרי כשעה קצו כוחותיה של קירה, והשמש התחילה לרדת ולהחשיך את השמיים. את מטע העצים קירה עברה מזמן, וכרגע דרכו רגליה היחפות על שדה שיבולים.
השדה היה נראה כלאחר קציר, היו לו גבולות ושורות מסודרות, ולכן הסיקה קירה, על פי ספרי הגינון שקראה, ששיבולים אלו הן לא צמחי בר. יש מישהו שדואג ומטפל בהן. אולי הוא יוכל לעזור לה?
בינתיים, באפיסת כוחות, התיישבה קירה על גזע עץ, שמה ראשה על ברכיה ונרדמה.