עד החיים או עד המוות

🪵פרק 17- סיפורו של קוסל

קירה ויגאר היו המומים.
לגרום לכל האנשים לחשוב שאם הם לא יהרגו את עצמם כל משפחתם תמות..
זה אכזרי מדי אפילו בשביל הרובוטים.
ואיך לוטוס, שתפקידה היה לשרת את בני האדם, הסכימה לכך??

"אז מה קרה?" שאלה קירה בזעזוע.
קוסל נאנח והשיב: "היה כאוס. מרחץ דמים. רבים הרגו את עצמם, אחרים ניסו לברוח אך הרובוטים הרגו אותם. היו כמה טיפוסים שפלים שהרגו את משפחתם בתקווה להישאר בחיים, וחלקם אכן נשארו בחיים.
כמוני. המזל היחיד שהיה לי, זה שלא הייתה לי משפחה. גדלתי כיתום בבית יתומים קטן בשטחים הפתוחים שבקצה ארצות הברית- פעם נקראו כך קיבוץ של ארצות.
בודדו אותנו היתומים משאר הציבור כדי להשכיח את הרע שבעולם, ובסוף.. אנחנו היינו הטהורים מכולם. אך נשארנו בבעיה- הצוות שטיפל בנו נהרג כליל, מי בידו עצמו ומי בידי משפחתו, ונותרנו 17 ילדים תמימים בגילאי 6-15, שלפתע נאלצו לדאוג לעצמם לאחר שחזו במחזה האיום של הטבח שלא תרם לשלוות רוחם ויכולתם לחשוב בבהירות.
מי שנשאר בחיים אותר על ידי לוטוס, ששלחה אליו רובוטים שהעבירו למוחו, בעזרת אלקטרודות שחוברו לראשו, מסר חזק שהדהד והשכיח את ההיסטוריה של אותו אדם, ובמקומו הפך את ישותו ואופיו המורכב של האיש לידיעה אחת- אני עכבר. נוצרתי בידי הרובוטים. נועדתי לשרת את הרובוטים. רוב בני האנוש היו שבורים אחרי שהבינו מה עשו ונכנעו בקלות לרובוטים. מי שהצליח לאזור עוז ולהתנגד, חושמל למוות.
אני ושאר ילדי בית היתומים הצלחנו לברוח מהגורל הזה בזכות כך שלא היה מספיק תקציב למדינה כדי להביא רובוט לבית בו גדלנו.

נאלצנו לגדל את עצמנו, הגדולים טיפלו בקטנים, מצאנו איך להפוך כבשה תוהה לארוחה טעימה ומזינה, אך רב הזמן נאלצנו לשרוד בעזרת אכילת מקקים ושרצים אחרים. לא היינו בררניים. אוכל זה אוכל. וכך גדלנו. רק 4 מאיתנו שרדו, כי לא ידענו לטפל במחלות. אני הייתי הצעיר ביותר בחבורה, ובאורח פלא האחרון שנשאר בחיים. מצאה אותי אישה, רופאה, שהצליחה להתחבא בזמן ההפיכה הגדולה, ומאז אספה ילדים ומבוגרים שהיו צריכים עזרה. היא מצאה תרופה למחלה שהרגה את אחיי היתומים.
לימים, הקמתי את המחתרת יחד עם עוד מספר אנשים ששרדו יחד איתי את ההפיכה. וכך קיימת המחתרת שאתם מכירים". קוסל נראה מעט מעורער אחרי שסיפר את סיפור חייו, ולגם לגימה גדולה של קפה.

******

קירה, קוסל ויגאר התבוננו ברצפה, מנסים להשכיח מליבם את הסיפור הנוראי הזה. ידיהם של יגאר וקירה התקרבו אט אט עד שהחזיקו ידיים, מעניקים כוח אחד לשני.
"ובדיוק בשביל זה שרדתי!" קרא קוסל. קירה ויגאר החליפו מבטים מבולבלים. הוא מדבר על הקפה?
"בשביל האהבה! האהבה שבינכם, האהבה שבין אדם לאדם, אהבת האדם את הטבע, שלא מושחתת ומושתלת בידי רובוטים אלא קיימת מתוך רצון חופשי. לזה אנחנו במחתרת שואפים" קוסל התאושש מעיצבונו.
"אז תן לי לבדוק אם הבנתי נכון, כל איש שנולד עובר שטיפת מוח שהוא עכבר?" שאלה קירה, וקוסל השיב: "לא, יקירתי. רק הדור הראשון, ששרד את ההפיכה, הפך לעכבר בכוח, ונשלח לשרת בארמון או באחת מהערים שהרובוטים הקימו לעצמם.
הדורות הבאים נולדו לתוך השעבוד הזה, לתוך המציאות הנוראה הזאת."
"דיברת על זה עם מישהו פעם?" שאלה קירה, וקוסל ליטף את ידה וסיפר שרק עכשיו הצליח להוציא את זה החוצה מפיו.

******

קירה ויגאר עשו כמעט את כל הדרך חזרה בריצה.
בשנייה שהגיעו לעץ החיים, נאמר להם שיגאר חייב לחזור למחילות, שמחפשים אותו. "תספרי להם הכל!" יגאר אמר לקירה, "תזהר!!" היא השיבה. הם התנשקו נשיקה חפוזה אך משיבת כוחות ומיהרו כל אחד לדרכו.

קירה טיפסה במהירות במדרגות הלולייניות. כשהגיעה למעלה, ראשה היה סחרחר והיא הסדירה את נשימתה לפני שדפקה על דלת המזכיר של המנהיגים.
כשהרגישה שהיא מסוגלת לדבר, קירה הקישה פעמיים על הדלת ומייד היא נפתחה, וקליאן עמד בצידה השני. "הכל בסדר?" הוא שאל בחשש והגיש לה כוס תה מהבילה.
לאחר ששתתה ונרגעה מהמאמץ הגופני, אמרה קירה "תודה, הייתי צריכה את זה. יש לי חדשות חשובות לספר למנהיגים.".
"יש שם מישהו כרגע, אחד מהמרגלים שלנו בארמון. תוכלי לבקש להיכנס אחריו."

קירה ישבה בשתיקה מול קליאן, בזמן שהאחרון מילא מסמכים, סידר את שולחנו ופתח מכתבים שנשלחו למנהיגים עם הצעות, הארות, הצקות ובקשות.

לאחר שישבה שם זמן לא מבוטל, הדלת נפתחה ויצא דרכה נער גבוה, שערו הג'ינג'י היה ארוך וכמעט כיסה את עיניו החומות, והוא חייך אל קירה חיוך חצוף וקרא "אז את זו שכולם מדברים עליה. התקווה החדשה" קרא בלגלוג והתחיל לרדת.

קירה יצאה מההלם בו הייתה, וקראה בהפתעה: "אתה???"