עד החיים או עד המוות

🪵פרק 15- שעת קריאה

יגאר התעורר מקולה החלוש של קירה. "לפחות מצאנו תירוץ להעלמותו של קוסל. הוא אכל בטעות פטרייה רעילה ויצא לחפש מזור אך מת בדרך". זה רעיון טוב, יגאר חשב. כל שצריך לעשות זה לשתול גופה שדומה לקוסל לא רחוק מהבקתה.
היא הסתובבה אליו, כך שאפיהם כמעט ונגעו אחד בשני, שניהם מתחת לשמיכה. "דאגת לי?" שאלה בחיוך.
"כמעט מתי מדאגה!" אמר לה יגאר בטון כעוס, אך לא יכל שלא לחייך נוכח הקרבה בינהם.
הוא בחן את פניה היפות של קירה, את עיניה האפורות ושערה הסבוך בצמה. הוא קירב את פניו אליה עוד יותר, וקירה התנשמה בכבדות.
"יקירתי! אני כל כך שמח שאת בסדר!" אמר קוסל שיצא מחדר השינה שלו, הרים את קירה לעמידה ובדק את הרפלקסים שלה ואת חוזק גופה. "את בריאה כשור!" הוא הכריז ושלושתם החליפו אנחות רווחה ומבטים מאושרים. "אני שמח שאת בסדר" אמר יגאר ולהפתעתה של קירה חיבק אותה.

אחרי שהדרמות נגמרו, במאמץ משותף הועלה כל המטען מהבקתה לעגלות, והם התחילו במסע הארוך והמפרך עד לבקתה החדשה של קוסל, שהיתה גם היא מוקפת בכל טוב שיספק מזון ותרופות לעץ החיים.

באותו הערב, כשקירה ויגאר הגיעו לעץ ונפרדו לשלום, שניהם הרגישו טוב עם הקרבה המחודשת בינהם, והלכו לישון מסופקים מכל מה שעשו, אך עייפים מאד. הם נרדמו בתוך מספר דקות, קירה בעץ החיים ויגאר במחילות לקראת יום האימונים הבא שלו.

******

"בוקר טוב!" קראה טמיל לקירה לצאת מחדרה.
זה כבר הפך לשגרה- מדי בוקר קירה התעוררה בזריחת השמש, התלבשה בבגדים נקיים, אולי מעט מקושטים, אבל באופן עדין.
בימים האחרונים האימונים עם טמיל נהיו סבירים ולעיתים אפילו מהנים. לאחר שהריצה אותה מספיק ווידאה שהיא לא עכברה מתנשאת מהארמון, טמיל החלה להיות ידידותית כלפי קירה ואף לשתף אותה בכל מיני סיפורים מחיי היומיום שלה בעיר "וונדסטון"- אחת מהערים שעכברי הסוף יצרו בשביל העכברים שהצילו ו"הפכו" לאנשים.
עם הזמן ועם סיפוריה המצחיקים של טמיל על הילדים והמבוגרים שהיא מאמנת, וגם בזכות דבריה ומחמאותיה של טמיל על התקדמותה המהירה של קירה, נוצרה בינהן חברות חזקה, וקירה אפילו סיפרה לטמיל על כל מה שקרה במעיין עם יגאר, על הנשיקה, על שהציל אותה ממוות בזירה, על הפעם שהרעילה את עצמה בטעות..
"אני חושבת שהוא אוהב אותך, או לפחות מאוהב בך," אמרה טמיל, "הוא עושה ועשה בשבילך כל כך הרבה!" קירה חשבה קצת ואמרה: "אני חושבת שאני מעניינת אותו, אבל סתם כעוד כיבוש. סך הכל, הוא בחור חתיך וחכם ועשה הרבה בשביל הגזע שלנו, ואני סתם מישהי שעושה צרות". לאחר היסוס הוסיפה קירה, כשראתה שטמיל לא מאמינה לה, "הוא רק חבר שלי".

חלפו שלושה שבועות מאז שעזרו קירה ויגאר לקוסל בהעברת דירתו וחזרתו של יגאר למחילות כדי להתאמן יחד עם היחידה המובחרת שקיבלה את השם "נשק סודי" במחילות, וקירה כבר דאגה.
עד שיום אחד בשעות אחר הצהריים בשעה שקראה בחדרה עוד ספר על משחק שנקרא "בייסבול" ושיחקו בו בעבר, ראתה דרך חלונה את יגאר מתקרב, ושק על גבו.

קירה ירדה למטה בריצה, ומרוב התרגשות על בואו של יגאר רצה אליו והוא שמט את שקו.
הוא פתח את ידיו וקלט אליו את קירה, מרים אותה בחיבוק עז.
"איך היה? מה קרה באימונים?" שאלה מיד קירה, מתנשפת, בעוד יגאר חסר נשימה.
שניהם עצרו רגע כדי להסדיר את נשימתם, ואז יגאר העמיס על כתפו בחזרה את השק, והם דיברו תוך כדי הליכה לכיוון עץ החיים.
"האימונים מאד קשוחים," פתח יגאר. "יש אימוני כוח סבל שבהם מאלצים אותנו לעמוד בכאב כמו הצלפות וכוויות כדי לראות אם נצליח להיות מספיק נאמנים כדי לחסל או לפגוע במישהו מבני מיננו, וכדי לעמוד בעינויים בלי לספר סודות. בנוסף, יש אימוני כושר רבים, וגם מלמדים אותנו איך לרגל אחר מטרות כדי שנוכל לחסל אותן בעתיד". "זה נשמע נורא!" אמרה קירה, "ואתה עושה את זה, עובר עינויים בשבילנו. אני לא יכולה להסביר במילים כמה אני מעריכה אותך". כשגמרה לדבר, קירה נהייתה מודעת לכך שעצרו ללכת ושיגאר התקרב אליה. מאד.
"אז אל תגידי את זה במילים" יגאר אמר, הבל נשימתו מורגש על פניה. "אני.. אני לא בטוחה שזה רעיון טוב" קירה אמרה כשיגאר שם יד על מותנה וקירב אותה אליו, אבל היא היתה הראשונה לנשק אותו. הנשיקה לא היתה עדינה כמו במעיין, אלא נשיקה של דאגה ותשוקה ורצון עז לחיות. היא היתה כמו אוויר לנשימה לשניהם, אחרי השבועות הארוכים ששהו בנפרד, יגאר עורג לקירה וקירה מודאגת עד מוות ליגאר.
וכך הם נשארו, מתנשקים בלהט, אולי דקה ואולי שעה, ללא תחושת זמן.

לבסוף הם הצליחו להגיע לחדרה של קירה, להביא ארוחת צהריים ואת השק שסחב יגאר, שהיה גדוש בספרים מהספרייה שבמוזיאון.
"אני לא רוצה ללכת" אמר יגאר מפתח דלתה של קירה, והיא השיבה: "אז בוא תיכנס, אני אקריא לך מאחד הספרים ונראה אם בחרת את הספרים הנכונים".
קירה התיישבה על מיטתה ויגאר על הכיסא שליד שולחן העבודה שלי, וקירה פתחה בקריאה.
הספר הראשון אכן הזכיר את ההפיכה הגדולה, אך עסק בעיקר בהשמצת בני האנוש, בהסבר עד כמה חלשים הם וכמה קל היה לגבור עליהם.
לאחר מספר עמודים הם עברו לספר השני, בתקווה למצוא תשובות שיעזרו להם, וגם הוא סיפר על ההפיכה. אבל בו סופר על גדולת הרובוטים ועל חוכמתם הרבה.
"אני חושבת שהם ערכו את כל הספרים כך שלא יהיה כתוב כיצד הם השתלטו על האנושות, אז פעם הבאה תביא ספרים מהמדף העליון ביותר, שבטח יעסוק בטקטיקות קרב. בכל מקרה, יש לי רעיון. הספרים האלו מצונזרים, אבל הם לא היחידים שיודעים מה קרה בזמן ההפיכה. האנשים שנותרו בחיים ולא הפכו לעכברים יודעים מה קרה. ובמקרה אנחנו מכירים אחד כזה- קוסל."