עד החיים או עד המוות

🪵פרק 14- מצרה אחת לאחרת

"בוא נצא כמה שיותר מהר" אמרה קירה בדאגה. היא לא יכלה לסבול את המחשבה שיקרה משהו לקוסל, שהיה עבורה כסבא.
"מתי תהיי מוכנה?" שאל יגאר. הם היו בדיוק בסיום האימון, עדיין נוטפי זיעה ולובשים בגדי ספורט. "עכשיו" השיבה קירה. "עכשיו?" ציחקק יגאר כשראה את קירה מתנערת מהזיעה שעליה, מנגבת את פניה ומכינה את עצמה ליציאה.
"עכשיו." קירה אמרה בנחישות והם יצאו לדרך.

הפעם, בניגוד לפעם שבה ברחה קירה והגיעה לשדות של קוסל, יגאר הוביל את הדרך ותוך כשעה כבר הגיעו סמוך למעיין. "חם לך? רוצה להתרענן קצת?" שאל יגאר בחשש, כי עדיין זכר מה קרה כשסיפר לקירה על כך שצריכה להיות בינהם קשר בגלל התפקיד שהוטל עליהם- מציאת החולשה של הרובוטים וכיצד להשתמש בה כדי להביס אותם.
להפתעתו קירה הנהנה ואמרה "חם פה מאד, לא יזיק לי להתקרר קצת ולהתנקות לפני שמגיעים לקוסל. אבל הפעם- נעשה את זה בתורות".

קירה הייתה הראשונה שנכנסה, גופה כמעט והעלה אדים כשבגדיה הרותחים נפגשו עם המים הצוננים. היא התפשטה ותלתה את הבגדים ליבוש, והלכה קצת בתוך המים, מקווה שהייתה יודעת לשחות.
בזמן שקירה התלבשה בבגדיה שהתיבשו ניגש יגאר לעשבים שליד המים והתחיל להתפשט. קירה לא הצליחה להסיט את מבטה מצלקת ארוכה ורודה שהשתרעה מכתפו הימנית של יגאר ועד אמצע גבו. "מה זה??" היא שאלה בזעזוע. "אם הייתי חושב שאת שואלת על הגב שלי, זה מהאימונים. אבל אני יודע שאת מדברת על הקוביות שיש לי בבטן" השיב יגאר בהומור, אך גם בגאווה. והיה לו במה להתגאות. ראו שהוא עושה כושר ומוכן לקרב, אך קירה ניסתה שלא לחשוב על הנסיבות שבגללן זה קרה, ומיהרה לצאת מהכוך בו נמצא המעיין, להתיישב בצל ולחכות.
לאחר כמה דקות שסקרה את סביבתה, ראתה פטריות- מצרך נדיר שמכינים ממנו במטבח הארמון מרק ורוטב טעים מאד, גדלות על יד שורשי העץ שצמוד אליה. היא קטפה כמה פטריות, וטעמה אחת.
היה לה טעם מורכב, גם מריר מעט אך גם שורשי, מתוק ועשיר. בטח קוסל ישמח לכמה כאלה, חשבה קירה.

קירה ויגאר הגיעו לקוסל כעבור שעתיים נוספות של הליכה ולעיתים- תחרויות ריצה עד לצל הבא. עם הזמן קירה נפתחה יותר ושיתפה את יגאר בחייה בארמון הברזל. על לירו- העכברה החכמה והצעירה שהתחבבה על ידיה. על מות הוריה. על גילוי הוריה כמרגלים של עכברי הסוף.
וככל שסיפרה, שניהם נרגעו והקיר שחצץ בינהם מאז הנשיקה כמו ונעלם בזמן שכבר הגיעו לקוסל.

קירה דפקה בדלת הבקתה של קוסל בצחקוק קל ולא אופייני למזגה השקט לרוב של קירה.
"שלום לכם! אורחים יקרים" פתח בחיוך קוסל את דלתו, והציע להם מייד עוגיות ומשקה מנגו קר, שהחליק במהרה במורד גרונם הצחיח של קירה ויגאל.
לאחר שיחת חולין קצרה, אמר קוסל:"אני מניח שבאתם לעזור לי. שמעתי את הבשורה" קוסל אמר בצער. "לשמור ולגדל את הצמחים הללו היה כל חיי בעשרות השנים האחרונות." קירה ליטפה העדינות את כף ידו.
"התחלתי לארוז את בגדיי, אך כל שאר החפצים מחכים רק לכם, אני בינתיים אמשיך לרוקן את חדר השינה" אמר קוסל והלך לחדר המיטות לקול נקישות מקל ההליכה שלו.

יגאר הסתכל על הסלון, שעדיין היה מלא בספות, כורסא, שטיח, מדפים ועליהם נרות יפהפיים וריחניים, אגרטלי פרחים, ספרים רבים בנושא גינון, ועוד פסלים קטנים וקישוטים שאסף קוסל במהלך השנים.
"בואי נתחיל!" קרא, והוא וקירה התחילו לארוז את חפציו של קוסל לתוך העגלות שלרוב היו מעבירים בהן את תנובת השדה לעץ החיים, משאירים מספיק פריטים כדי שלא יראו על הבית שקוסל עזב אותו.

כששלושתם סיימו עם המלאכה, וביתו של קוסל נראה כסתם בקתה חסרת יחוד, קירה נזכרה בפטריות שקטפה. "יש לי בשבילך מתנת פרידה מהבית" אמרה קירה לקוסל, הוציאה מכיסה את הפטריות והגישה לו.
"אוי ואבוי, יקירתי!" נבהל קוסל ושמט מייד מידיו את הפטריות. "אכלת מהן?", "אולי אחת" אמרה במבוכה קירה, מרגישה חלשה לפתע.
יגאר תפס את קירה ממש בשנייה שהתמוטטה על הרצפה. "מה זה?? איזה סוג פטריות זה? מה לעשות??" שאל יגאר את קוסל. יגאר הרגיש שכואבת לו הבטן מרוב לחץ, שלא יתכן שקירה, קירה התמימה אך הנועזת, ששמור לו מקום בלב עבורה, תמות.
"זו אמנית המוות, היא דומה מאד למיני פטריות אכילות", השיב קוסל, בזמן שהכין בקבוק מים מעורב באבקת זופרן, נפית החתולים ושמן לבנדר.
"הנה, השקה אותה בזה" הוא הורה ליגאר שהושיב את קירה על אחת הספות שהשאירו בסלון, והעיר אותה מעלפונה בכמה סטירות עדינות ללחיה. הוא ניסה ליצוק לפיה את התערובת, אך היא ירקה אותה מיד. "את חייבת לשתות קירה!" אמר יגאר וניגב דמעה מפניו, "זה הכל באשמתי! לא השגחתי עליה מספיק, לא סיפרתי לה על סכנות היער" ידיו, שעמדו איתנות בזמן הרמת משקולות, שהתחשלו בעינויים שהיוו חלק מהאימונים שלו ביחידה הסודית שהרובוטים הקימו, רעדו כעת. הוא לא הצליח להשקות את קירה בתרופה.
"תן לי" אמר ברוך קוסל, תפס את מקומו של יגאר ומילא את פיה של קירה בנוזלים, מנה קטנה אחר מנה, עד ששתתה הכל ונפלה לתרדמת שוב.

"היא תהיה בסדר?" שאל יגאר, רגלו רועדת בחוסר סבלנות וכל שהוא רוצה זה לצרוח, להוציא ממנו את ההרגשה הנוראה הזאת.
"אין לדעת. אך היא קיבלה את הסיכוי הכי טוב שיש. נצטרך לחכות ולראות אם היא תתעורר".
יגאר ניסה להישאר ער לצידה כמה שרק הצליח, להרטיב מדי פעם את מצחה המזיע ולשים עליה שמיכה אם רעדה. אך לבסוף, כשהירח גבוה בשמיים, הוא נרדם, חובק אותה בידיו, שניהם מכוסים מתחת לשמיכה.