אחרי שבועיים נוספים באימונים יחד עם "הנשק הסודי", יגאר קיבל יום חופש ובא לעץ החיים.
קירה קיבלה אותו עם עוגיות שוקולד פריכות ונשיקה. כמה נשיקות. והרבה מאד עוגיות.
******
אחרי שהרגישו סוף סוף יחד, מיצו את פערי הזמן שפספסו, והחליפו חוויות ביניהם על הימים שהעבירו בנפרד,
הם החליטו לגשת לבקר את קוסל בבקתתו החדשה ולשאול אותו, שחי את ההיסטוריה, איך הרובוטים באמת הכניעו את בני האדם.
כשיצאו לדרך השעה הייתה שעת צהריים, אך באותו היום היה מעונן ואף קריר מעט. הם התעטפו בסריגים חמים ונעליים סגורות ויצאו לדרך.
"איך המפקדים שלך קיבלו את זה שלא הצלחתם למצוא את קוסל?" שאלה קירה בדאגה תוך שליטפה את זרועו של יגאר, בודקת שאין עליה צלקות חדשות.
"הם האמינו לגמרי לסיפור שלך עם הפטריות. אחרי שהבנו שקוסל לא בבקתה, נשלחנו לחפש אותו בקרבת מקום, ואחד העכברים מצא את הגופה ששתלנו. המפקדים היו מעוצבנים מאד, אבל לא הענישו אף אחד מאיתנו. הם לא חושדים שיש מרגל" יגאר חייך לנוכח חוכמתה של קירה בהמצאת הרעיון הזה.
לאחר שהלכו בנחת שעתיים, מחליפים חוויות ומספרים אנקדוטות אחד לשני, הגיעו יגאר וקירה לקוסל.
"שלום לכם, יקיריי" בירך אותם קוסל כשפתח את דלת הבקתה החדשה שלו, וחיבק אותם.
******
לאחר החלפת מילות נימוסין, קירה ויגאר הסבירו לקוסל על כך שהספרים שקראו רק מהללים את עוצמתם של הרובוטים, וצוחקים על חולשתה הרבה של האנושות, שגרמה להם להשמיד את עצמם ואת תרבותם, והרובוטים רק נאלצו לאסוף את השברים ולבנות מהם גזע חדש- העכברים.
"אתה מבין? אנחנו צריכים אותך כדי שתספר לנו מה קרה באמת." פנתה קירה לקוסל.
"אז זו שעת סיפור" חייך קוסל חיוך עצוב, הוציא מארון העץ השחור שמאחוריו כריות סרוגות במגוון צבעים ומרקמים, הגביר את האש באח והביא מהמטבח עוגיות וקנקן קפה בשעה שיגאר וקירה התארגנו וסידרו את מקומות הישיבה שלהם.
"פעם האנושות הייתה מתקדמת מאד מבחינה טכנולוגית, לפני ההפיכה הגדולה. היו המצאות ששינו את האופן שבו התנהלנו, כמו טלפורציה שהובילה אותנו ממקום למקום ללא בזבוז זמן, מדפסות שהדפיסו לנו אוכל ללא שימוש ופגיעה בבעלי חיים ועוד רבות. אך הגדולה מכולן- הייתה התקשורת הטלפתית.
זה לא היה מעשה קסמים, אלא פרי תכנון ארוך טווח שמדענים עבדו עליו- ותוצרו הייתה לוטוס.
לוטוס היא ישות AI, והיא ידעה לקרוא את המחשבות שהאדם רצה למסור והעבירה אותן לאדם הרצוי. כמו מזכירה שמעבירה פתק מהעובד למנהל.
לוטוס התחילה להמציא ולקדם את עצמה לטובת האנושות, ויצרה עוד אינספור ישויות כמוה, כדי לא להיות בודדה. היא החלה לפתח אישיות אנושית, ורצתה שגם לה יהיה גזע, כמו האנשים, החיות והצמחים.
בתחילה הכל היה בסדר, הרובוטים עשו את העבודה הקשה, האנשים תיכננו והשיגו כל דבר שרצו, החיים היו מעט מושחתים אך בסך הכל מאושרים. אך לוטוס המשיכה להתפתח.
עד ליום אחד שבו היא הרהרה ושאלה את עצמה- למה שהאנשים יהיו עליונים עלינו? לוטוס כבר לא רצתה לשרת את האנושות. היא רצתה להיות אדון על כולם, לא רק על הרובוטים.
באותו זמן הייתה לכל משפחה רובוט משלה שבנוסף לעבודות הבית ויישום בקשות הבעלים שלו, הוא גם דאג להעביר להם ולשלוח מהם מסרים טלפתיים, בעצם דאג לתקשורת הטלפתית במקום לוטוס, ולוטוס שלטה בכל הרובוטים.
אז לוטוס לא הייתה צריכה אפילו להזיז זרת, שהייתה לה בתקופה זו, כי היא הייתה נראית אנושית לגמרי.
היא שלחה מסר לרובוטים לשתול מסרי שווא בראשם של המשפחות שלהם.
זה היה נורא."
"מה היה המסר?" שאלה בחשש קירה.
"לוטוס השתמשה בתכונה היחידה בה לוקים בחסר הרובוטים- חמלה.
היא גרמה לכל אדם בכדור הארץ, לקבל מסר מהממשלה שיש פיצוץ איכלוסין, ולכן מצמצמים את האוכלוסייה. המסר היה ברור- ביממה הבאה משפחתו של האדם תמות אם הוא לא יהרוג את עצמו. או שהוא ישאר בחיים, או ששאר משפחתו תשרוד."
"אבל זו לא הנקודה הבעייתית", המשיך קוסל, "הבעיה היא שהם שתלו את מחשבות אלו אצל כל אדם ואדם, כך שכל אחד חשב שלמען משפחתו, עליו למות"
YOU ARE READING
עד החיים או עד המוות
Science Fictionהשנה היא 2500. 2500 שנות שליטה של גזע הנעלים במדינה "ורדנטיה". מאז ההישג הגדול הזה, הנעלים לא שוקטים וממשיכים לחקור במעבדות את הדבר היחיד שהם לא מצליחים להשיג. בינתיים, "העכברים" מגשימים את הייעוד שנתנו להם הנעלים, ומשרתים אותם. העונש על טעות, תקלה...
