THE WAY

פרק 11

אני גונח בעצבים ועונה לטלפון שלי.
מה?
אני אומר בגסות.
זה הבוקר טוב שיש לך להגיד לאמא שלך?
אוי אלוהים.
אמא, אני מצטער לא ידעתי שזאת את.
העברתי את ידי בשיערי.
זה בסדר, השעה כבר מאוחרת יחסית, למה אתה ישן?
אני כבר לא...
אני פחות לוקח תיקים כמו אז. יש לי משרד שלם עם עורכי דין שיעשו את העבודה בשבילי.
אמרתי בקול צרוד ונמוך של בוקר.
למה שלא תבוא אלינו בסוף השבוע? בחייך, תומס, האחים שלך והמשפחות שלהם תמיד באים ורק אתה לא.
נאנחתי. יופי, זה מה שחסר לי: לבוא לבד ולהראות אומלל.
אני אבדוק אם אני פנוי.
אחרי שנייה התחרטתי שאמרתי את זה. לא המשפט הכי טוב לומר לבחורה. במיוחד לא לאמא שלך.
תומס, אני לא חירשת. מקודם אמרת שאין לך כלום לעשות, אז מה מונע ממך לבוא בסוף השבוע?
התמונה שלה קפצה לראשי.
סיפור ארוך, אמא...
התיישבתי במיטה.
מה יותר חשוב לך מהמשפחה שלך?
אוי, אלוהים, נשים יכולות להיות ממש עלוקות.
אמא יש לי מישהי.
אמרתי בשיניים חשוקות ולסת נעולה.
מה?
קולה עלה אוקטבה כשדיברה אל תוך הטלפון.
יש לי מישהי שאני מבלה איתה הרבה, אנחנו סוג של ידידים טובים, אבל שמתי את העין עליה מזמן. אני לא קופץ להגדרות ומנסה לברר מה זה ולמה זה, אני פשוט נהנה איתה.
היה קשה לשתף את אמא בזה.
באמת? סוף סוף תהיה לי כלה.
גילגלתי עיניים.
יש לך כבר כלות.
היא ציקצקה בלשונה.
אני רוצה כלה שתהיה אישתך.
מן הסתם...
אני פשוט זורם עם הדברים.
אמא שלי הייתה קשובה.
אני שמחה בשבילך. שזה לא יהפוך לתירוץ קבוע! ואני לא אספר לאף אחד, אל תדאג.
חייכתי. היא ידעה מה אני רוצה, בלי שאגיד לה.
תודה, אמא. אני אוהב אותך.
אמרתי בחיוך.
גם אני אותך, תום.
ניתקה.
עשיתי כמה מאירגוני הבוקר שלי לצלילי השיר 'mirrors' שהתנגן בלופים. כשסיימתי להתארגן לקחתי איתי את הארנק והוצאתי את דיזי לטיול בפארק. התחשק לי קפה, והייתי רחוק מבית הקפה האהוב עלי, אז נאלצתי לעבור בסניף של סטארבקס. ישבתי בחוץ וניגשה אלי מלצרית עם התפריט וחיוך פלרטטני. התעלמתי ממנה. "קפוצ'ינו." אמרתי בלי להציץ בתפריט. היא הינהנה ולקחה את התפריט. צלם פאפרצי צילם אותי ואת הכלבה. הענקתי לו חיוך גדול. בדיוק מה שהוא רצה. לאחר כמה תמונות הוא הלך. בטח מחר זה יתפרסם בצהובון כלשהו. המלצרית הביאה לי את ההזמנה שלי וחזרה פנימה. שתיתי את הקפה שלי, כשסיימתי הזמנתי חשבון. שילמתי וחזרתי הביתה. הבוקר הזה הייתי אדיש מהרגיל. הרגשתי על הקצה. סערה כלשהי התרחשה בתוכי והתחננה לצאת. הייתי עצבני ולא ידעתי למה. התחשק לי לעשות 'מייקאובר' לפרצוף של הבחור הראשון שאני אראה. נכנסתי הביתה ושיחררתי את דיזי שהתכרבלה במיטה שלה. לא ידעתי מה לעשות עם המזג החם שלי שהתפרץ לפתע ללא שום סיבה. לפחות לא סיבה שאני מודע אליה. לקחתי את אחד מבקבוקי הוויסקי ובדיוק לפני שלקחתי את הלגימה הראשונה, הטלפון שלי צילצל.
כן?
עניתי בחוסר סבלנות.
קרה משהו?
קולה הרך של סקרלט נשמע.
נשמתי נשימה עמוקה ונהפכתי לרגוע.
הייתי עצבני.
הרחקתי את הבקבוק חסר התועלת.
אם זה זמן לא טוב אני אנתק. אל תתבייש להגיד לי.
חייכתי.
זה בסדר, באמת. בואי אלי, אני משתגע פה.
קולי נשמע נואש ולא הייתי מרוצה מזה.
אתה בטוח שזה זמן טוב?
היא היססה.
הזמן הכי טוב. את יודעת איך להרגיע אותי.
אמרתי בהשלמה.
אין לי מושג מה אני עושה כדי להרגיע אותך, אבל אם אתה אומר שכן, אז מי אני שאתווכח עם זה?
ציחקקתי.
יאפ. תארזי לך תיק אני אבוא לאסוף אותך כשתהיי פנויה. רגע, מתי את פנויה?
דמיינתי אותה מחייכת את חיוך מיליון הדולר שלה.
אני פנויה כל היום. אין לי סידורים או דברים לעשות היום.
הימהמתי.
אז אני בדרך אלייך.
מיהרתי לנתק בלי לתת לה מקום להתווכח.
מילאתי לדיזי את הכלים לקחתי את המפתחות ויצאתי לרכב.
סקרלט:איך תדע לאן לבוא כשאתה לא יודע איפה אני? אתה ממש גאון, אמרו לך פעם? אני בדירה מול הסנרטל פארק.
שלחה לי את ההודעה.
חייכתי.
לא היה צורך בכתובת כי ידעתי אותה בגלל המשפט. כשהגעתי לבניין היוקרתי השומר עצר אותי בכניסה. "מי אתה?" שאל. "אני אורח של סקרלט גרין." הוא הינהן, ביקש תעודת זהות והתקשר לדירה שלה. "אתה רשאי להיכנס. אני מזמין לך את המעלית לדירה שלה." כשהמעלית נעצרה בדירה הייתי המום. הבית היה מדהים. הוא היה מעוצב בחום ואהבה. הוא נתן תחושה של בית ומשפחתיות, של מקום מוגן. ההפך הגמור מהבית שלי. היא ניגשה אלי בחיוך וחיבקה אותי בחום. "שלום לך," בירכה אותי. "שלום לך." כרכתי את ידי סביבה. "אהבת את הבית?" הינהנתי. "הוא מדהים. אני מבין למה אמא שלך רצתה אותו כל כך. הבית הזה הוא ההפך משלי. האווירה פה נעימה, לא קרה, מנוקרת ויוקרתית." אמרתי מוקסם לגמרי מהבית. היא הרימה גבה בשעשוע. "אתה רומז שזה נראה זול?" צחקתי. "חייבת להיכנס לפרטים הקטנים. ולא." היא חייכה. "ארזתי כבר. רוצה סיור בבית?" הינהנתי. היא הראתה לי את הבית שכלל:יחידת דיור אחת, שני חדרים מרווחים, שתי מקלחות, סלון, מטבח, מרפסת, פינת אוכל ענקית ומשרד. "הבית ענק." אמרתי. "גודלו של הבית, גודלה של הבדידות של מי שגר בו. זה נוראי לגור בבית כל כך גדול לבד. צדקת." פני התרככו. היא מרגישה כמוני. בלי לחשוב החזקתי לה את היד. "את לא לבד. אני איתך." עינייה האפורות הביטו בי בתקווה. נישקתי את הלחי שלה בעדינות ורכות. שפתי נשארו עוד כמה שניות על עורה ואז התנתקתי ממנה בחיוך. "אני מבטיח לבוא לפה גם. אם תרצי כמובן." היא ציחקקה וגילגלה עיניים. "זאת שאלה בכלל?" סחבה אותי למטבח. "אמא שלי שלחה מצרכים, אני חייבת להודות שהיא יצאה מלכה. אתה לא מבין, טחנתי טונות של שוקולד." אמרה בהתלהבות. "אכלת יותר שוקולד מהרגיל?" היא גיחכה. "חה חה חה, מצחיק תומס." היא גרמה לי לצחוק. היה נראה שזה לא מוצא חן בעינייה. "מה מצחיק?" שאלה כלא מבינה. היא נראתה כועסת באמת. אולי היא אכלה יותר מהרגיל כי היא בשבוע הזה בחודש. "את במחזור?" היא הסמיקה. "תומס!" צחקתי. "אז אני מבין שלא נשכב." היא גילגלה עיניים לאור התנהגותי הילדותית להחריד. "כאילו שזה עמד לקרות." היא לקחה את התיק שלה וניגשה למעלית. "אתה בא?" הינהנתי והלכתי לכיוונה. הזמנו את המעלית ולקחתי ממנה את התיק. אני חייב להודות שהוא היה כבד. "תודה." אמרה בחיוך ביישני. "מה שמת שם?" היא צחקה. "לקחתי פטיש 5 קילו בשביל להרוג אותך." ניסיתי, באמת שניסיתי אבל לא יכולתי לעצור את הצחוק שלי. התיק עוד רגע נפל מהידיים שלי. גם כשנכנסנו למעלית המשכתי לצחוק. היא הצטרפה אלי. "ששש, יחשבו שאנחנו מפגרים." ניסתה לעצור את שנינו. כשהגענו לעומת הקרקע התנשפתי אחרי התקף הצחוק שלי. "אז ממה אני אמור לפחד יותר? שתתני לדיזי לנשוך לי את הישבן או שתתני לי מכה בראש עם פטיש?" היא צחקה. "שניהם." יצאנו מהבניין ונכנסנו לרכב. "תשובה טובה." קרצתי לה. "בדוק יש לך בקבוק בושם שם, אם היה קורה לו משהו בגללי לא היית מהססת להשתמש בפטיש." התיק נח לו בתא המטען כי הכנסתי אותו לפני שנכנסתי לרכב. "בהחלט." חייכתי כל כך הרבה כשהייתי קרוב אליה, היה קשה לי לעצור. "אז היום נאכל מקרוני אנד צ'יז." אמרתי. "מעולה. אני מתה על זה. רגעה אתה יודע לבשל?" גיחכתי. "לא צריך כישורים כדי לדעת להכין מקרוני אנד צ'יז. זה בא בקופסה עם הוראות." היא צחקה. "אז אתה יודע להוסיף את הכמות הנכונה של החלב והחמאה?" גילגלתי עיניים. "אם אני לא אדע -מה שלא יקרה- אני עדיין לא אקרא לך. את בטח בשלנית גרועה." היא צחקה. "אל תמהר לחשוב ככה. אני דווקא יודעת לעשות סטייק ברוטב יין אדום מעולה. אני הכי אוהבת לשים את הסטייק על פירה, רק אומרת..." הפה שלי התמלא ברוק. "רעה!" היא צחקה. "הפסד שלך." אמרה בראש מורם. "אני בטוח שאת אוהבת מקרוני אנד צ'יז." היא הינהנה. "חכה שתטעם את תרנגול ההודו שאני עושה בחג ההודיה." רק מהתמונות של האוכל שרצו לי בראש הפה שלי התמלא רוק. "מספיק. את צריכה לראות כמה גלידות שוקולד יש לי במקרר. וטונות של שוקולד מיובא מחו"ל. את יודעת שאני גרוע בבישול. אני אוכל לרוב במסעדות." היא החמיצה את פניה. " אני אבשל לך ואשים לך בקופסאות במקרר. אז מקרוני אנד צ'יז זה הכי קרוב לבישול אצלך?" צחקתי. "כן. אני יודע לבשל כמה דברים פה ושם." היא גילגלה עיניים. "בטח חביתה." אמרה בביטחון. "ומי אמר ככה, יקירתי?" היא חייכה ב'תמימות'. "אני." חייכתי חיוך רגוע. "אחד אפס לטובתך. תהני מזה כל עוד את יכולה." היא צחקה. "בהחלט אקשיב לעצתך." נהננו מאוד בנסיעה. התלוצצנו וצחקנו כמו תמיד. אני חייב להודות שיש לה עקיצות שובבות. "אוי איזה שיר מהמם! תגביר." אמרה. השיר שהתנגן היה 'love me like you' של ליטל מיקס. "את אוהבת את השיר הזה?" היא הינהנה נמרצות. "אני מאוהבת בשיר." צחקתי. "חשבתי שאת מאוהבת בדיזי." היא חייכה. "גם." הגברתי. היא הזיזה את ידיה ועשתה תנועות עם הראש ופלג גופה העליון בזמן שזימזמה את מילות השיר. חייכתי לנוכח המחזה המשעשע שנגלה למולי. היא לא מתביישת להיות מי שהיא. היא לא מנסה להרשים אותי, אבל בכל זאת הצליחה. היא מורידה את המסכות שלה ומראה לי איזה בן אדם מאושר ושמח היא. כשאני במחיצתה אני לא צריך לקנא באנשים שבאמת שמחים כל כך, כי אני שמח איתה. הבטתי בה מהצד. עינייה היו עצומות והיא הייתה שקועה בשיר. מוזיקה פשוט מדברת לנשמה שלה. כשנגמר השיר היא הנמיכה. "יפה לך." אמרתי. היא חייכה. "אני אוהבת מוזיקה, היא מצליחה לדבר אלי ולגעת בי. אני מניחה שאני רגשנית." צחקתי והנדתי בראשי. "ממש לא. את רגישה. את טובה ויש לך לב זהב רחב, זאת גם אחת הסיבות שאת רגישה." היא חייכה. "תודה. אתה קורא אותי כמו ספר פתוח לפעמים." ציינה. "לא תמיד. אני פשוט רואה שמוזיקה נוגעת בך. לפעמים צריך מוזיקה טובה שתיגע במקומות האפלים ביותר שלנו. הכל תלוי במילים." היא חייכה. "לא ידעתי שיש לך צד של משורר." הגענו. "אל תשפטי ספר על פי הכריכה." קרצתי לה. כיביתי את הרכב ויצאנו ממנו. פתחתי את תא המטען, הוצאתי את התיק ואז נעלתי את הרכב. נכנסנו לבית שלי ודיזי קיבלה את פניה של סקרלט בשמחה. היא כישכשה בזנב ונבחה. סקרלט מיד התכופפה ושיחקה מעט עם הכלבה. הבטתי בה מהצד, מוקסם ממנה שוב. ידעתי שאישה כזאת קשה למצוא. מישהי שמסוגלת להכיל המון. מישהי עם לב של זהב. מישהי שעדיין מאמינה שיש צד טוב בכל אחד. בסוף היא נתנה לי הזדמנות שהשתלמה כי מי היה מאמין שנגיע למה שאנחנו היום? מה אנחנו בעצם היום?
***
הפרק הזה עלה מהר יחסית.
מי היה מאמין?
המטרה 85 הצבעות ו35 תגובות
אוהבת מלאאא
נ.ב
אל תאכזבו בתגובות כמו פעם שעברה.