THE WAY

פרק 24

חברתי הטובה yuval__ כותבת סיפור חדש שהשאיר אותי פעורת פה. הוא בשלבים די מוקדמים אבל אני כבר התאהבתי. הוא כתוב בצורה מאוד בוגרת ואני בטוחה שהוא יתעלה מעל הציפיות. מבטיחה לכם חווית קריאה לא מהעולם הזה!!! אני בטוחה שהסיפור יציג צדדים עמוקים כמו שלחברתי יש. והיא תדע לעשות זאת בדרך הטובה ביותר. אז תלכו ותקראו את הסיפור שנמצא בפרופיל שלה, תדרגו, תגיבו ותודו לי שמצאתם את אהבת חייכם. יש לי קוראות פשוט גאונות. ותודה לכולם על התמיכה, האהבה, האהדה ואיחולי ההחלמה המהירה למשפחתי. תודה לכם קוראים יקרים שלי על כל הדברים האלה שכלל לא מובנים מאליו. האהבה שלכם גורמת לי בכל פעם מחדש לשבת ולכתוב פרקים נוספים כדי שתשמחו. תודה מכל הלב3>

פרק 24-
אחרי שכל אחד התפזר לביתו תפסתי את ידה של סקרלט ומשכתי אותה לחדר. התאפקתי במשך ערב שלם, ואז לא יכולתי יותר.

בבוקר קמתי כשאני מביט בדבר הכי יפה בעולם. סקרלט שכובה על בטנה כשלגופה רק תחתוני תחרה בצבע לבן. התקרבתי אליה והנחתי נשיקות קטנות ורכות על גבה. היא פוקחת עיניים אפורות מזוגגות ועייפות. אני מחייך לעורה. "בוקר טוב, בייבי." היא מפהקת וממלמלת קולות חמודים. "את עייפה?" היא מהנהנת. "הרגת אותי אתמול. אתה בהמה." אני מתחיל לצחוק. "בהמה או לא, את נהנת." היא מחייכת. "את כל כך יפה, ועם השמלה הזאת אתמול והעקבים איך ציפית שאני אשלוט בעצמי ואמשיך להתאפק?" היא מצחקקת. "אני לא." אני מחבק אותה. "אני צריך לקום לעבודה." אני אומר. יש לי כל מיני מסמכים לטפל בהם. דברים ממש אחרונים לגבי ההעברה של המשרד. ויש בקשות שאני אייצג, אז אני אבדוק. "כשתחזור אני אבשל לנו." אני מחייך. "תשתדלי לשמור על המטבח שלם. בלי שריפות וכאלה," אני קורץ לה וקם בקלילות מהמיטה. היא פוערת את פיה ועינייה. "תיזהר שלא תמצא רעל עכברים באוכל." היא אומרת לי בזמן שאני צועד למקלחת. "את בחיים לא תעשי את זה. את מאוהבת בי מידי." אני אומר ביהירות שאופיינית לי ונכנס למקלחת ללא הזדמנות לתת לה להגיב. מקלחת בבוקר היא אחד הדברים האהובים עלי ביום. אם המקלחת גרועה אני יודע שהתפקשש היום. אבל היום זאת אחת המקלחות הטובות. אני שרוי ברוגע מוכר והאווירה גורמת לחיוך להישאר על פני. אני רוחץ את פני, מצחצח שיניים ומסדר שיער. אני מעביר את אצבעותיי בשיערי וסורק את פני. השיער שלי מסודר ומוקפד בצורה שכמעט לא הגיונית. אני מעביר את ידי שוב בשיערי כדי לבלגן אותו מעט ולתת לו מראה מעט יותר משוחרר. כשאני מרוצה מהתוצאה אני מתיז בושם, קורץ להשתקפותי במראה ויוצא מהמקלחת. כשאני נכנס לחדר כרית עפה לפני בעוצמה. אני שומע את צחוקה המתגלגל של סקרלט. "בואי לפה," אני אומר ומתקרב עם הכרית אליה. היא צוחקת ובורחת ממני. "א...אני מצטערת." אומרת בין התקפי הצחוק. אני מחניק את החיוך שלי. "אני בטוח." אני זורק עליה את הכרית ושומע אותה צווחת. אני מצחקק. "היי, אני בחורה אתה לא אמור לזרוק עלי דברים!" היא אומרת ודבריה רק גורמים לי לצחוק יותר. אך ברגע שנרגעתי מהתקף הצחוק הפכתי לרציני. "אני מקווה שאת יודעת שבחיים אני לא ארים עלייך יד או אפגע בך." אני מתקרב אליה בצעדים גדולים ובטוחים. היא כורכת את ידיה סביב צווארי. "אתה חושב שאני לא יודעת? אני סומכת עלייך ומרגישה מוגנה בקרבתך." דבריה מחממים את ליבי. "איך זכיתי בך, הא?" היא מושכת בכתפיה. "כנראה בגלל שדחיתי אותך אתה רדפת אחרי," אומרת בתמימות. היא לא תמימה. אני מגחך. "אם כבר, את זאת שרדפה אחרי! הרי זה היה ברור מההתחלה שבשלב מסוים את לא תעמדי בפני הקסם האישי שלי." אני אומר בשחצנות. "וואוו, קמנו חדים היום?" היא אומרת וגורמת לי לצחוק שוב. אני צוחק ומחייך הרבה איתה. "אני נאלץ להסכים איתך יקירתי." אני מניח נשיקה קלה ומרפרפת על שפתיה. "אני צריך לצאת," אני אומר בתסכול. היא מוחה מעט ומייללת. "אוף, היה מתאים לי לאכול איתך ארוחת בוקר." אומרת בהתפנקות. "אפילו לשתות קפה אין לי זמן. מה דעתך כשאחזור היום את באמת תבשלי לנו? אבל תעשי משהו טעים, כן?" היא מגחכת. "לא רק אתה יודע לבשל." אני צוחק ונפרד ממנה ליום עבודה נוסף. כשאני פותח את הנייד שלי ומגלה מסרונים נוספים שמאיימים אני נאנח. יכול להיות שהכל זה רק איומים, או שמא זה השקט לפני הסערה? אני מקווה שאלו הם רק איומים שמטרתם להפחיד אותנו. אותנו, הא? איך הכנסתי אותה לזה? רק אידיוט מערב ומסכן את האישה שלו בחרא שהוא גרם לו. אבל אני אגן עליה. אני יכול לשמור עליה בטוחה. היא סומכת עלי ואסור לי לאכזב אותה. אני מחייג את מספרו של דיוויד ומפעיל ספיקר.
בוקר טוב דיוויד. תבדוק לי תיקים עם בקשות מיוחדות שאני אייצג אותם. הגיע הזמן לעשות משהו רציני בעבודה.
אני אומר לקו הטלפון.
כן, בטח תומס. האמת שיש המון בקשות, רק חיכיתי שתבקש. יש לנו בקשה רצינית לייצוג. בעל רשת מלונות בארצות הברית שמבקש שתייצג אותו. הוא התובע והסכום שהוא מוכן לשלם פשוט בלתי נתפס. כמובן שתוכל לבחור בעצמך את התיק שתרצה לייצג, אך אני רואה בזה תיק שכדי שניקח.
אני מהמהם.
כשאגיע למשרד נדון בעניין התיק בהרחבה. עד אז, נתראה.
אני מנתק.
תודה לאל שבכל זאת יש אנשים שפוים במשרד. אני לא אוהב להתעסק בחיים האישיים של העובדים שלי, אך אם זה יכול לפגוע במשרד או בעסקים אין מקום למחשבה. אני מיד מתערב. דיוויד סיפר לי שכמה מהעובדות מסוכסכות אחת עם השנייה וקרתה תקרית קטנה מול לקוח. כמובן שגם אם התקרית היא קטנה ביותר זה לא מתקבל. אני אוהב שהכל מושלם. פרפקציוניסט ללא שום ספק. כשאני מגיע למשרד אני מחנה את הרכב, מעיף מבט אחרון במראה וממהר לעלות. בדרך אני מברך חלק מהאנשים שאני מכיר ואת עובדי המשרד. העובדות במשרד התייאשו מניסיונות הפיתוי הנואשים שלהן. הן כבר קלטו שאני לא מסתכל יותר על אף אחת חוץ ממנה. כמובן שהזמן ששהיתי לצידה בבית החולים רק חידד את העובדה והבהיר שאין מקום לספקות. אני מאוהב בה. אך למרות הכל היו כמה עובדות בודדות ונועזות שעדיין ניסו לפתות אותי ולפלרטט איתי. כמובן שהדפתי אותן מיד. כמה לא מכבדות הן יכולות להיות? לפעמים אני תוהה לעצמי לאיזו תת רמה אנשים יכולים לרדת. אבל בכל פעם מישהו מפתיע אותי מחדש ומוכיח לי שיש לאן להידרדר. אני מתיישב במשרד שלי מול המחשב. דיוויד נכנס בעקבותיי וביד אחת קלסר שחור בזמן שבשנייה מסמכים. אנחנו מחזיקים כל קייס במשרד בתוך קלסר שחור. "בוקר טוב," מברך אותי ומניח על שולחני את הדברים. "אתה צריך אותי כאן?" הוא שואל. "תישאר." אני אומר ובזאת הוא מתיישב. אני מעיין בתיק. האישה הגישה בקשה לגירושין. "לא מפורט פה למה היא הגישה את הבקשה." אני אומר ומרים את עיניי לדיוויד. "כשדיברתי איתו הוא הבהיר לי שזה משהו שהוא מעדיף לספר בעצמו." הימהמתי. "אני לוקח את התיק. תתקשר אליו ותתאם לי איתו פגישה בזמן הכי קרוב שאפשר." אני אומר ומניח את הקלסר השחור בצד. "אוקיי," אומר דיוויד ויוצא מהמשרד. אני מעיין בטפסים חותם איפה שצריך ובסוף קורא למזכירה שתבוא לאסוף אותם. המחשבות שלי כמו תמיד נודדות אליה. לאישה שלי. אני מדמיין את תווי פניה הרכים. חיוך מוצא את דרכו לפני. דלת המשרד נפתחת בסערה. "אימא?" אני מתרומם מהכיסא כאשר אני רואה אותה בוכה. אני רץ לראות מה יש לה. "מה קרה, אימא?" היא מסתערת עלי בחיבוק ולא מפסיקה לבכות. אלוהים... היא מדאיגה אותי. אני לובש על פני את ההבעה האטומה ומתאמץ להראות שהכל בשליטה. "מה קרה?" אני שואל אחרי שהרחקתי אותה והיא עומדת מולי. "תומי-" היא מייבבת. "זאת סקרלט." הלב שלי ישר ניתר. "מה קרה לה?" הקול שלי רועד. "אני לא יודעת איך זה קרה, אבל מישהו פגע בה. ילד שלי, עקבו אחריה אבל השומר הצליח להגן עליה." אני מרגיש איך העולם שלי מזועזע שוב. איך כאב מזדחל לליבי. אני מביט סביב ומרגיש אבוד. זה בגללי. "איפה היא?" אני שואל בקול מרוחק. "היא חזרה לבית שלכם, היא בסדר גמור אבל השומר נפגע ופינו אותו לבית החולים. היא יצאה לקנות מצרכים לארוחה." המחשבות רצות בראשי לכל הכיוונים. "איך את יודעת?" היא מראה לי את ההודעות מסקרלט ולא מוסיפה מילה מיותרת. "אוקיי, הולכים אלי הביתה עכשיו!" אני לוקח את אימא שלי איתי ואנחנו ממהרים הביתה. דיוויד מביט בי ולא מבין מה קרה. "תדחה את הפגישה, דיוויד. צץ משהו דחוף." הוא מהנהן. כשאני ואימא שלי נכנסים לרכב אני נוהג במהירות מופרזת. כל הנסיעה היה שקט. האווירה הייתה טעונה ומתוחה. נסעתי כל כך מהר כי רציתי לראות במו עיניי שהיא בסדר. אני מחנה את הרכב ואנחנו עולים במעלית. כשאני נכנס הביתה אני מביט בה ישובה לבד על הספה ובוכה. הלב שלי משתולל. אני רץ אליה ומחבק אותה. מערסל אותה בין זרועותיי. "ששש... יפה שלי, הכל יהיה בסדר." אני מרגיע אותה אך זקוק לתמיכה לא פחות ממנה. היא מתייפחת ומחבקת אותי חזק. "פגעו בך?" אני שואל. "לא, א...אבל פגעו בשומר. תומס, הוא נדקר." אני מזועזע מהמחשבה שהסכין הזו הייתה מכוונת לפגוע בה. איך אפשר לפגוע במלאך כמוה? "אל תדאגי, אנחנו נבדוק את המצב שלו. אני אדאג שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר. אני אמשיך להגן עלייך." היא מרימה את מבטה ומביטה בי בעיניים לחות. עינייה מחפשות את ההבטחה שלי. את הטוב שאני מבטיח. את התקווה ליום חדש. "אני מבטיח לך."
***
כן אז סורי על העיכוב היו לי כמה עניינים רציניים שנפתרו
המטרה לפרק 195 הצבעות ו80 תגובות
לכו על זה פיפול
3> מכל הלב!