"אני קצת מסובך עכשיו. כפי שיצא לך לדעת, האקסיות שלי נוראיות. אחת גרועה יותר מהשנייה. לפני שנה יצאתי עם מישהי ממשפחת פשע. לא ידעתי שהיא ממשפחת פשע והיא הייתה סטוץ קבוע בשבילי. עם הזמן היא התאהבה בי וסירבה להרפות. בסוף אני חתכתי את הקשר לחלוטין ולא מזמן התחלתי לקבל," אני לוקח נשימה ומשיך לדבר. "הודעות עם איומים. האיומים הם מהמשפחה שלה. הם מאיימים עליי," אני עוצר כי לי בעצמי קצת קשה. "וגם עלייך סקרלט." היא משתנקת. זה הזמן שהיא תברח בטח. אני עוצם עיניים ומסרב לפקוח אותן. אני לא יכול לראות אותה עוזבת. לפתע ההרגשה החמימה שעוטפת אותי מפתיעה אותי. אני חושב שאני מדמיין, אך כשאני מרגיש שהתחושה נשארת ולא עוזבת אני פוקח עיניים. היא מחבקת אותי. "נעבור את זה ביחד." אמרה כאילו זאת כלל לא בעיה. "את לא מפחדת?" אני מנתק אותה ממני כדי להביט בעינייה. "אני כן. אבל אני יודעת שאיתך אני מוגנת. למה אתה לא מגיש תלונה עליהם?" אני נאנח. "זה יוציא אותי לא טוב. אני לא רוצה פרסום שלילי כלשהו שקשור אלי. זה משפיע על המשרד." היא מהנהנת. "אז מה חשבת לעשות?" היא מביטה בי. "אני לא יודע..." אני ממלמל בבושה. אני לא יודע איך להגן על האישה שלי, איזה מן גבר אני? היא מלטפת את פני. "נמצא דרך. אנחנו תמיד מוצאים אחת, לא?" אני מהנהן. "אני זה שהיה אמור להיות הרגוע." היא צוחקת. "זה לא משנה מי הרגוע ומי לא, זה משנה שאנחנו פה אחד בשביל השני." אני מהנהן בהסכמה מלאה עם דבריה. "אני אביא לך שומר ראש." היא מחמיצה את פניה. "כזה שילך אחרי לכל מקום?! זה כמו זנב!" היא מתעצבנת. "לא אכפת לי. את תהיי מוגנת ככה. ואם את חושבת שאני אפתח איתך דיון או וויכוח על זה, את טועה. אני מביא לך שומר ראש. נקודה." אני אומר בסמכותיות וקובע עובדה קיימת. אני שונא להשתמש בקול הסמכותי שלי איתה, אני משתמש בקול הזה בבית המשפט. בהמשך אני אחשוב על עוד דברים. היא מסיטה את מבטה ממני. אני נאנח. הרסתי לגמרי את הרגע שלנו. "בייב," אני מלטף את כתפה. היא מהמהמת. "סגרנו את הנושא הזה, בואי לא נהרוס את הערב שלנו. באנו לפה כדי להנות." צל של חיוך מופיע על פניה. "אמרתי לך כבר, אני תמיד נהנת איתך. תמיד."
כעבור יומיים-
הצמדתי לה שומר ראש. כמובן שתחילה סקרלט התנגדה ועשתה כמה תרגילים אך לבסוף נכנעה. הוא מלווה אותה תמיד ונמצא סביבה כל הזמן. אני יודע שזה מעצבן, אבל הביטחון שלה מעל הכל. אני ממשיך לקבל את ההודעות המאיימות האלה וכבר מתחיל לשקול נקיטת אמצעים. אחד הרעיונות שקפצו לראשי היה הרעיון שאני אשלח להם בריונים בחזרה. אבל זה בכלל לא מתאים לי. אני מתיימר להיות עורך דין ישר-ואני באמת כזה- ואז אני שולח בריונים לאנשים שמאיימים עלי. אני יודע לפתור סוגיות מורכבות בבית המשפט בעזרת וויכוחים ומלחמות, אבל לא מלחמות מהסוג של המשפחה שלה. אני יודע שלפתור את הבעיה הזאת בעזרת דיבור איתם זה רעיון מגוחך. הרי הם מבינים רק באלימות. אני מכיר טיפוסים כאלה... "תומי, הכל בסדר?" קולה של סקרלט מעיר אותי מהחשיבה. "כן," היא סוקרת את פני. "אתה בטוח?" אני נאנח. אנחנו יושבים בספה ומחכים שהחברות שלה והחברים שלי יגיעו. "אני עדיין חושב על זה." היא מהנהנת. אין צורך לפרט למה אני מתכוון כי היא כבר יודעת. "הכל יהיה בסדר בסוף. תחשוב טוב, יהיה טוב. אנחנו צריכים להיות אופטימיים בתקופה הזאת, זה מה שיחזיק אותנו." היא מלטפת את רגלי. אני אפילו לא הבטתי במה שהיא לובשת וכשאני מביט אני בהלם. היא יפהפייה. היא לבשה שמלה כחולה צמודה עם מחשוף קטנטן ושרוולים ארוכים. רגליה נראו ארוכות עוד יותר עם העקבים השחורים שלה. היה לה איפור ושיער מוקפדים. והסימנים מהתאונה כבר נעלמו אז היא מרגישה יותר בנוח ללבוש חשוף. נשכתי את שפתי התחתונה. "את נראית מעולה." היא מחייכת חיוך ביישן . "כן?" פניה קורנות. אני מהנהן. "תעשי לי סיבוב." היא קמה ועושה לי סיבוב תוך כדי שהיא מצחקקת. אני עובר על כל סנטימטר בגופה ומחייך. "בואי הנה." אני קורא לה בקול נמוך וצרוד. היא צועדת אלי ומהססת מעט. אני לא נותן לה זמן ומושיב אותה על רגליי. היא משתנקת ומביטה לי בעיניים במבט ביישן. היא נראית כמו מלאך. תמימה. התמימות שלה לפעמים הורגת אותי. ההבעה שלה מפתה אותי לגמרי. אני מלטף את פניה ומרסק את שפתיי על שפתיה. היא חופנת את פני ונשענת על חזי וככל שהזמן עובר הנשיקה מעמיקה יותר. לשוני גולשת בטבעיות אל תוך פיה וחוקרת כל פינה. היא מנסה לקחת שליטה אך אני לא נותן לה ובמקום זאת הלשונות שלנו זזות בתיאום מושלם. אני מעביר את ידי במורד גבה ומצמיד אותה יותר קרוב אלי. אני מתחיל להרגיש שאני מאבד את זה. אני מוריד אותה ממני ומשכיב אותה לאט לאט על הספה תוך כדי שאני ממשיך את הנשיקה המסחררת שלנו. אני עולה עליה והנשיקה נעצרת לשניות ספורות כדי שניקח אוויר. ידיה נכרכות סביב צווארי אוטומטית. כשאני מעביר את ידי על גופה ברעב וממשיך לנשק אותה היא נאנחת אל תוך פי ונצמדת אלי מה שגורם לאנחה להיפלט מפי. דפיקה נשמעת וגורמת לנו להתעשט. הם באו. אני מתנתק ממנה בחוסר ברירה. שנינו מתנשפים ומתנשמים. "רציתי שזה ימשיך," אני ממלמל כשאני קם ממנה. אנחנו מסדרים את הבגדים והשיער. "גם אני רציתי. אל תדאג, נמשיך מאוחר יותר." היא קורצת לי וניגשת לפתוח את הדלת. מזל שהשפתון שלה עמיד ולא נמרח, אחרת היו עולים עלינו. "אני בטוח בזה, בייב!" אני אומר לה בממזריות. מהדלת נכנסים כל החברים שלי אחרי שחיבקו את סקרלט לשלום. "הפרענו לכם?" שואל איידן בממזריות. אני צוחק. אני והחברים מברכים אחד את השני לשלום ואז מתיישבים בסלון. "בייב, הלכתי להביא את השתייה." סקרלט אומרת וניגשת למטבח. "איך בגן עדן?" שואל אד. אני מחייך. "החיוך אומר לך את התשובה?" הוא מהמהם. "אני צריכה עזרה, בנים." אומרת סקרלט מהמטבח. כריס קם והולך לעזור לה עם הכוסות. היא מביאה שני בקבוקים של יין וכריס מביא את הכוסות. "אני אעזור ואביא את שאר הכוסות." מתנדב ג'ורג' וניגש למטבח. כשהוא חוזר אנחנו פותחים בקבוק אחד. "אני מארחת כזאת גרועה! אני נותנת לאורחים שלי לעזור לי להביא את הכוסות והדברים." הבנים צוחקים ואני מצמיד אותה אלי. "הם לא אורחים. הם חיות!" הבנים נוהמים. "אתם רק מאשרים את הטענה שלו." היא אומרת. ואני מחייך בגאווה. "למדת ממני משהו." אני מנשק אותה קלות. "למה? למה? זה כמו לאכול ליד בן אדם רעב! לי אין מישהי, אז את כל הפוצי מוצי לא מולי." אומר איידן. "איפה החברות שלך כבר?" שואלים הבנים את סקרלט בחוסר סבלנות. היא מושכת בכתפיה. בתזמון מושלם נשמעת דפיקה בדלת. היא מחייכת וקמה לפתוח את הדלת. אחרי כמה שניות בחורות מתוקתקות מראש עד הרגליים נכנסות לסלון. הן מברכות את הבנים לשלום ומתיישבות. סקרלט מתלוצצת איתן ומוזגת להן יין. "מה קורה, תומס?" שואלת קלואי. "בסדר גמור, איך אתן?" שיחת החולין זרמה לה. כל אחת מהבנות התחברה לאחד מהבנים ואני חייכתי. בסוף יצא מהמפגש הזה משהו... אחרי כמה כוסות יין השיחה זורמת יותר וכולם מתלוצצים וצוחקים. "ראית איך הם התחברו מהר?" היא מחווה בראשה לכיוונם. אני מהנהן. "בסוף יתפתח פה משהו." אני מביט בהם. "דרך אגב, המחשוף שלך מעצבן אותי." היא מכווצת את פניה. "אני לא רוצה שאנשים יראו את מה ששייך לי." היא מחייכת ומרימה טיפה את השמלה. "עכשיו זה בסדר?" אני מביט בה ורואה שלא רואים את המחשוף. "יותר טוב." היא צוחקת. הטלפון שלי מצלצל. אני מביט בצד ורואה שזה דיוויד.
איפה אתה? אמרנו שאתה בא.
אני אומר.
אני בדרך, פשוט רציתי להגיד שאני קצת אאחר כי אני תקוע פה בפקק. קרתה תאונה ויש בלגאן.
אני מהמהם. אני לא רוצה לשמוע על תאונות ודברים כאלה בזמן הקרוב. או אי פעם.
אוקיי, פשוט תבוא.
הוא מהמהם ומנתק.
"הכל בסדר?" סקרלט שואלת. "כן, דיוויד יאחר." אני מרגיע אותה. "יש במקרר תותים עם שוקולד, הלכתי להביא אותם." היא קמה ואני מביט בה מתרחקת. ככה זה צריך להיות. ככה החיים שלי באמת טובים. לא חסר לי כלום. הבחורה הזאת פשוט מילאה את כל החללים החסרים. דיזי הכלבה ניגשת אלינו ודורשת תשומת לב. אני מחייף ומלטף אותה. הבנות התלהבו מהכלבה ושיחקו איתה. כשסקרלט חוזרת לסלון אנחנו מתחילים לנשנש את התותים ולספר שטויות. כשדיוויד מגיע הוא משתלב מהר והערב הופך לאחד המהנים בחיי. כשאני מציץ לכיוונה של סקרלט פניה מבשרות לי שגם היא מרגישה כך. אנחנו מוקפים באנשים אוהבים, שותים קצת אלכוהול, מנשנשים תותים ומפטפטים. מה עוד אתה צריך יותר מזה?
***
הפרק התעכב אז סלחו לי
המטרה היא 195 הצבעות ו85 תגובות
אוהבתתתתת
YOU ARE READING
THE WAY
Romanceהדרך שלי להשיג דברים בחיים הייתה קלה בדרך כלל. המראה והחיוך כבשו כל נערה צעירה עד לאישה הכי מבוגרת בחדר. הדיבור הפלרטטני שנתן לי להשיג את מבוקשי ללא שום בעיה. אני מעביר את ידי בשיערי ורואה איך הן עוד שנייה מזילות ריר. גברים? הצחקתם אותי. הם בכלל לא...
