THE WAY

פרק 19

"אני והרופאים הצלחנו לייצב אותה. אנחנו לא ממליצים להיכנס אליה עכשיו, היא זקוקה למנוחה." אוויר נפלט מפי בהקלה. אני הולך ונעמד ליד הקיר ונשען עליו. הלב שלי משתולל בתוך חזי. אני רוצה כל כך לחבק אותה עכשיו. "תומס, אתה רוצה להיכנס?" אני מניד בראשי. "אני רוצה, אבל לא כדאי. שמעת את הרופא." אני אומר בקול צרוד. "תיכנס אצלה, אולי אתה תדבר אל הלב שלה." אני מסתובב ומביט באימא של סקרלט. עינייה אדומות ונפוחות מדמעות. סקרלט קיבלה את עינייה האפורות מאימא שלה. העיניים שכבשו אותי. "תיכנסי את קודם. אני דיברתי איתה." אני אומר ולא מזהה את קולי. היא מהנהנת. שנייה לפני שהיא נכנסת היא עוצרת על מפתן הדלת ומסתובבת אלי. "אתה יודע, בהתחלה התנגדתי למה שיש ביניכם, אבל אני מתחרטת על זה עכשיו." היא מביטה בי. אני מבחין בקמטי גיל שמופיעים בזוויות עינייה. "כל אחת הייתה רוצה שיאהבו אותה כמו שאתה אוהב את סקרלט. אתה מוכיח לי ולה עכשיו -גם אם זה לא בנסיבות חיוביות- שהיא חשובה לך. אני בטוחה שסקרלט אוהבת אותך." היא לא מרחיבה יותר ונכנסת מבעד לדלתות השקופות. אני מביט בה בהלם. אני לא מסוגל לחשוב על כלום. אני יודע שאני אמור לשמוח שאימא שלה אומרת את זה, אבל... אבל אם אני לא אשמע אותה אומרת את זה? מה אם בחיים לא אזכה לשמוע אותה אומרת את המילים הללו? אני נאנח ומגרש מעלי את הפסימיות ונותן לאופטימיות למלא את ליבי. סקרלט הייתה רוצה שאני אהיה אופטימי. שאחשוב חיובי. היא תעבור את זה, אני משכנע את עצמי. היא תילחם בשבילנו. כשהיא תקום אני לא אחסיר ממנה דבר. אני אעביר אותה לבית שלי. אני רוצה שהיא תגור איתי. שתהיה קרובה אלי. כל הרגעים היפים שלנו עוברים בראשי. הפעם הראשונה שלנו, הנשיקות, כשהיא ואני היינו מתכרבלים במיטה, היציאות שלנו למקומות ובעיקר המבטים. המבטים הרכים שהיינו מעניקים אחד לשני. הרגעים האינטימיים שלנו. הרגעים שגרמו לי להבין שהיא האישה של חיי. אני יודע שברגע שנצא מזה אני לא אחכה זמן רב ואני אענוד לה טבעת על האצבע. היום הזה מלא בהרהורים שגורמים לי להבין דברים לגבי החיים שלי. אני לא רוצה לאבד אותה לעולם. אני יודע שאני רוצה משפחה יציבה איתה. בית חמים ונעים. אני רוצה איתה חיים משותפים. שהיא תוכל להחזיר לי אהבה, שתחזיר לי את כמות האהבה שאני מרגיש כלפיה, הכמות שלא נתפסת. היא פשוט לא ניתנת לתיאור. אני מתיישב בכיסא ומביט בקפה שקניתי. הוא בטח נוראי עכשיו כי הספיק להתקרר. תפסתי אותו וזרקתי אותו בפח שלידי. אני לא רוצה ללכת לקנות אחד חדש. אני מפחד שיקרה שוב משהו. אחרי פרק זמן מסוים אימא שלה יצאה מהחדר. "תיכנס אצלה. אני צריכה להתקשר לאבא שלה." אני מהנהן ונכנס מבעד לדלתות השקופות. ליבי כבד עלי. איני מסוגל לעכל שהיא במצב הזה. אני מתיישב ליד המיטה שלה והבעתי אטומה. אני מנסה לשמור את הדמעות בפנים אבל כשאני מביט בה אני מבין כמה קשה זה. "המחשבות הורגות אותי. אני מפחד שתעזבי. אני יודע שהיית רוצה שאני אהיה חזק, אבל איך?" אני שואל בקול מיואש למרות שאני יודע שלא אקבל מענה. "איך אני יכול להיות חזק כשאהבת חיי שוכבת במיטה של טיפול נמרץ? איך אני יכול להתמודד עם האפשרות שהחיים שלי עומדים להתמוטט? איך מתמודדים כשהחומה היציבה שלך עלולה להתפרק בכל רגע?" אני אומר. "הגלים מערערים את הספינה שלי והם לא רצויים. אני מחכה להגיע לחוף מבטחים שיציל אותי ויאמר שהכל בסדר. שהחלק הרע נשאר מאחור." אני שופך את ליבי. "אני זקוק לך כמו שבחיים לא הזדקקתי לדבר. אני מבטיח לך שכשתקומי אני לא אחסיר מפנייך דבר. אני אתן לך נצח. אני אעניק לך סוף טוב. אני אעניק לך את הסוף שאת כל כך רוצה. בעצם, זה יהיה אינסוף." אני אומר בהחלטיות. "אינסוף אהבה. אינסוף חום. אני רוצה שתהיי השותפה שלי לחיים. אני אתן לך נצח. אני יודע שנצח זה המון זמן, אבל אני רוצה לבלות את הזמן הזה איתך." אני ממשיך. "אני יודע שגם את רוצה את זה, אז תתעוררי כדי ששנינו נהיה מאושרים." אני מבחין באיחור בדמעות שזולגות מעיניי אז אני נשבר סופית ומחזיק לה את היד בזמן שאני אומר לה את המילים שאני מייחל לרגע בו היא תשמע אותן. אימא של סקרלט נכנסת לחדר ונעמדת בכניסה. "אבא שלה לא יכול לבוא. הוא בפגישות עבודה. אתה מבין, העבודה חשובה יותר מהבת שלו ששוכבת מחוסרת הכרה אחרי תאונה של פגע וברח." אני משתנק. הלסתות שלי ננעלות ואני מרגיש את הזעם שוצף בעורקיי. "יש לה את שנינו. אנחנו אוהבים אותה עם כל הלב. אנחנו אוהבים אותה מספיק." אני מסנן בכעס. "אם היא תדע את זה, ישבר לה הלב." היא אומרת ונאנחת. "אנחנו נהיה שם בשבילה. לא ניתן לה להישבר, ואם היא תישבר אנחנו נאסוף את השברים. נאסוף אחד אחד עד שנחבר את כולם." אני אומר בביטחון. היא מלטפת את גבי בתנועות מנחמות. "אתה ילד טוב. מאחורי כל החזית המאיימת אתה בן אדם מדהים. עכשיו אני מבינה למה היא התכוונה." היא אומרת ואני מרים את מבטי ומביט בה. "בכל פעם שהיא הייתה מדברת עלייך היא הייתה קורנת. חיוך היה עולה על שפתיה ועינייה נצצו. ההבעה החולמנית על פניה היא דבר בלתי נשכח." ליבי מתחמם לאור דבריה. "תמיד היא הייתה משבחת אותך ואומרת עלייך רק דברים טובים. היא אמרה שככל שהחזות שלך מאיימת יותר ככה אתה מתגלה כרך יותר." זה מעלה חיוך קטנטן על שפתי. "היא דיברה על כמה היא לא מעכלת שיש אנשים כאלה. אנשים מדהימים ברמה בלתי ניתפסת." היא נאנחת ומתיישבת. "בחיים שלי לא ראיתי אותה מדברת על בחורים אחרים ככה. גם על החבר הקודם שלה שממש אהבה היא לא דיברה כך. אבל בכל פעם שרק היו מזכירים את שמך התרגשות הייתה ממלאת אותה." אני נושך את שפתי בחוזקה. "את לא מתארת לעצמך כמה אני אוהב אותה. כמות הרגשות שלי בלתי ניתנת לתיאור, הם עזים ועצומים. נפלתי מהר וחזק." אני מחזיק את יד שמאל של סקרלט, ואימא שלה מחזיקה את יד ימין. שנינו מדברים, אך כל אחד בתורו. "את יודעת שאני מרגיש כאילו זאת הלוויה, כאילו אנחנו נפרדים ממך?" אני שואל אותה. "את תשברי לנו את הלב אם תעזבי. אני מתחנן בפנייך לא לעזוב. לא לשחרר. להילחם בכל הכוח. תשאבי את הכוח שלך מאיתנו." אני אומר. "אנחנו נהיה מאושרים ביחד. כששנינו נחלוק את האושר שלנו נהיה מאושרים כפליים, מאדם שלא חולק את האושר שלו עם עוד אדם." אימא שלה מאזינה לדבריי. "אתה מאוד חכם. אני מרגישה שילד עשה לי בית ספר." שנינו מחייכים מעט, בכל זאת קשה לחייך עם כל העצב והאווירה שעוטפת אותנו. "היא הצליחה לחדור דרך החומות שלי. היא נכנסה לי ללב ואני יודע שהיא בחיים לא תצא משם." אני אומר כשהכאב ניכר מקולי. "אני מודיע לך שברגע שהיא תתעורר אני לא מחכה הרבה זמן ומתחתן איתה. היא תהיה האימא של הילדים שלי." אימא שלה מביטה בי בהבעה רכה ואימהית. "אני לא יכולה לבקש חתן טוב יותר ממך. אני לא יכולה לבקש בן אדם טוב יותר ממך בשביל הבת שלי." אני לוחץ את ידה של סקרלט. "שמעת? אימא שלך אוהבת אותי. יש לי אישור להתחתן איתך, תקומי ותתני לי את האישור הסופי. תקומי ותאמרי לי את המילים שאני רוצה לשמוע." אני אומר לסקרלט ומהדק מעט את אחיזתי סביב ידה. אני מביט בידיים שלה שמלאות בשריטות, בציפורניים-או במה שנשאר מהן- שלה שיש שאריות דם מתחתן. "הידיים שלה הם אחד מהדברים שאני הכי אוהב בה. ידיים עדינות ורכות, העור שלהן חלק ורך עם ציפורניים יפות ונשיות." אני בטוח שאם מישהו היה שומע את התיאור שלי לידייה הוא היה צוחק עלי, אבל לא אכפת לי. אני אוהב את הדרך שידייה טיילו על גופי כששכבנו. אני אוהב את הדרך בה היא הייתה מלטפת אותי ומראה לי חום כשהיא הייתה מנשקת אותי וחופנת את פני או כורכת את ידייה סביב צווארי. אני אוהב כל דבר שקשור אליה. "ילדונת, הבנו שאת אוהבת לעשות לנו התקפי לב, אבל קדימה, תתעוררי. אני יודע כמה את אוהבת למתוח אנשים, אבל את לא חושבת שמספיק?" אני שואל לרגע ברצינות ומלטף את שיערה. דלתות החדר נפתחות ואחות נכנסת פנימה. "אני מצטערת אבל אני צריכה שתעזבו. היא זקוקה למנוחה." אני נאנח ויוצא עם אימא של סקרלט מהחדר. רגע לפני שאני יוצא אני ממקד את מבטי ולא מאמין למראה עיניי. האם הן משקרות? האם זאת השליה? האם המוח שלי משחק בי?

***
הרבה בנות כותבות לי שהגעתן למטרה והן מצפות לפרק אתן לא צריכות להגיד את זה כי אני רואה שאתן מגיעות למטרה אבל לפעמים הפרקים מתעכבים מהרבה סיבות כמו היום ואתמול זה כי אני לא מעלה פרקים בשבת בגלל מי ששומרת אז אני מכבדת וגם במקרים אחרים אני רואה שאתם מגיעים למטרה אבל יש דברים שקורים בחיים האישיים והם בסדר עדיפויות גבוה יותר: /
הפרק הזה היה קצת כבד ורובו דיבר על ערכים ועל אהבה ודברים שאתה מבין ברגעים קשים ושדווקא אז צריך להיות מאוחדים בטח יהיו כאלה שיחשבו שזה פרק מיותר אבל הפרק כלל לא מיותר כי הוא גורם לנו להבין ולגלות דברים חדשים ואולי לתת לנו טעימה ממה שיקרה בעתיד הוא בעצם מתאר את כל הרגשות של תומס במשבר שהוא חווה והפרק הזה משמעותי להמשך
המטרה לפרק 150 הצבעות ו70 תגובות.
לכו על זה אנשיםםם
אוהבתתת
נ.ב
אם קראתם את כל החפירה אני חולה עליכםםם