THE WAY

פרק 21

תומס, היא התעוררה.
אני מזנק מהמיטה במהירות שלא ידעתי שקיימת בי בשעות הבוקר.
מה??
אני צורח לטלפון ומתפלל ששמעתי נכון.
כן, היא התעוררה. סיימו לעשות לה כמה בדיקות וזה נראה כאילו לא נגרם נזק. היא גם לא איבדה את הזיכרון, הרופאים אומרים שזה ממש נס. היא שאלה עלייך.
ליבי מתחמם ואני מרגיש תחושה חמימה ונעימה מתפשטת בגופי.
אני מתלבש מהר ובא.
אני מנתק.
למרות כאב הראש החד שפועם ברקותיי אני מתעלם ממנו ורץ להתארגן. אני מתקלח במהירות ומעלים כל שריד ללילה הקודם. אני מתלבש, מתיז בושם, מצחצח שיניים ורץ לתפוס מונית. כל הדרך לבית החולים הייתי על קוצים. היא ערה. היא בסדר. תודה לך אלוהים. אני מודה בכל ליבי על שהחזרת לי אותה. שנתת לי עוד הזדמנות איתה. אני מציץ בשעוני ואז מביט בחלון והדרך פתאום נראית ארוכה יותר ממה שהיא אמורה להיות. כנראה הציפייה הופכת את הדרך לארוכה יותר, כי התחושה שלי היא שהזמן לא זז. אני מביט בשעון שלי שוב והשעה היא 09:59. אני מוציא סכום כסף מהארנק ונותן אותו לנהג ברגע שאנחנו מגיעים. אני פותח את הדלת ורץ אל תוך בית החולים. הנהג צועק לי מאחור- "חכה, מה עם העודף?" אני לא עוצר אך צועק לו- "תשמור אותו!" ושועט לכיוון חדרה של סקרלט. אני רץ בין המחלקות ולבסוף נכנס למחלקה שלה. כשאני נכנס לחדרה אני רואה אותה שכובה על המיטה עם המשענת מורמת. היא משוחחת עם אימא שלה. כשעינייה האפורות מביטות בי אני משתנק. זרמים מחשמלים את גופי. ההקלה כל כך גדולה. היא מחייכת אלי חיוך תמים ויפה שמהפנט אותי. אני מרגיש כאילו איבדתי את שליטתי על גופי. אני ממוסמר למקומי ולא מסוגל להביט בכלום חוץ ממנה. אימא שלה מחייכת כשהיא מביטה בנו וממלמלת- "אני אשאיר אתכם לבד." ויוצאת מהחדר. אני מחזיר לעצמי את השליטה על הגוף שלי וצועד לעברה. כשאני מגיע אליה אני מביט בעינייה במבט עמוק ועוטף אותה לחיבוק. ימים ארוכים שביליתי בבית החולים ומחוצה לו, ייחלתי שהיא תקום וארגיש אותה בזרועותיי שוב. אני נזהר לא להכאיב לה כשאני מחבק אותה. "התגעגעתי אלייך כל כך." אני לוחש בכאב. היא מלטפת את גבי. "אני מצטערת שהדאגתי אותך." אני מתנתק מהחיבוק בחוסר רצון ומלטף את פניה בעדינות. "זאת לא אשמתך!" היא משפילה מבט. "אני יודעת." אני מחייך כשאני מביט במלאך שלי. היא כה שברירית, כמו בובת חרסינה. אני מסיט את שיערה מפניה. "אני בחיים לא נזקקתי ככה לבן אדם." אני אומר וקולי נשמע נואש. "תודה שהיית כל הזמן לצידי. אימא סיפרה לי הכל. זה לא מובן מאליו שעזבת הכל כדי להישאר כאן ולטפל בי." אני כל כך מתאפק לא להסתער על שפתיה. "ברור שזה מובן מאליו! כנראה לא הבנת מה את בשבילי." אני מביט בשפתיה ושוקל את רעיון הנשיקה ברצינות. כל כך התגעגעתי לחוש את שפתיה הרכות. אבל כשאני מבין שזה עלול להכאיב לה אני פוסל את הרעיון. "את רעבה? את רוצה משהו? רק תגידי, כל דבר." היא מחייכת והפעם היא עוטפת אותי בחיבוק. "אתה כזה מדהים." היא אומרת בקול מלא רגש. אני מחייך. "את לא יכולה לתאר לעצמך איזה מדהימה את מנקודת המבט שלי." כשאני מתנתק מהחיבוק ורואה את החיוך המוכר על פניה אני עוצם עיניים וכשאני פוקח אותן על פני מרוח אותו חיוך מאושר. חזרנו זה לזרועות זו. לנו יהיה סוף טוב. אני אעניק לסיפור האהבה שלי ושלה סוף טוב. בעצם, זה לא יהיה סוף. לנו לא יהיה סוף. אני לא חושב שלרגשות שלי כלפיה יהיה סוף כי הם רק מתעצמים. "אני משתוקק לנשק אותך, אבל אני מפחד להכאיב לך." היא מחייכת. "איך אתה?" שואלת. "קצת טיפשי שאת זאת ששואלת את השאלה הזאת, הרי לא אני זה ששוכב במיטת בית חולים." אני אומר בצחוק אך יש מעט רצינות בדבריי. "אסור לי לדאוג לך? אני יודעת שגם לך היה קשה." אני עוזר לה להסתדר על המיטה כדי שתהיה בתנוחה נוחה. "אני בסדר. את זאת שנלחמה על החיים שלה." אני מתיישב לידה. היא לא אומרת דבר ורק מחזיקה לי את היד. אני מביט בידיינו השלובות ומחייך. אנחנו נחזור לעצמנו וכל דבר יחזור למקומו. אני רוצה אותה קרובה אלי אז אני אנקוט בצעדים. אני יודע שזה אולי לא המקום הכי מתאים, אבל לא אכפת לי. כל מה שאכפת לי זה שהיא תהיה בריאה וקרובה אלי. שהיא תהיה מאושרת. "סקרלט?" היא מהמהמת. "את רוצה שכשנחזור הביתה תעברי לגור אצלי?" עינייה האפורות נפערות ומביטות בי בתדהמה. אני מגחך. "מה נלחצת? אני רוצה שתהיי קרובה אלי, שתחכי לי כשאני אחזור מהעבודה. את גם ככה ישנה אצלי תמיד ומבלה את רוב הזמן בדירה שלי, פשוט שעכשיו זה יהיה רשמי." חיוך קטנטן מופיע על פניה. "בסדר," היא אומרת ועושה אותי מרוצה. "יופי, כשנחזור אני אעזור לך. אני רוצה אותך כמה שיותר מהר לידי." היא מחייכת ועוצמת עיניים. אני מביט בה ומבין כמה שהיא משרה בי תחושה טובה. תחושת רוגע. "את עייפה?" היא מהנהנת ופוקחת עיניים מזוגגות. אני מחייך. "אני עייפה פיזית, אין לי כוחות." אני מרגיש איך החיוך נמחק והלסת שלי ננעלת. "לא מצאו את מי שפגע בך. זאת הייתה תאונה של פגע וברח." אני אומר בקול נמוך ומחוספס. "מה זה היה משנה אם היו תופסים אותו? הרי, התאונה כבר קרתה ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה." היא אומרת ומלטפת את ידי כדי להרגיע אותי. "הוא צריך לשלם." אני מסנן מבעד לשיניים חשוקות. "די, תומס. מה זה היה עוזר לך אם היו תופסים אותו? בוא נניח את זה בעבר." אני מניד בראשי. "איך אפשר? קשה לי כשהבן אדם שפגע באישה שלי מסתובב חופשי." היא מעלה את ידה ומלטפת בעדינות את פני. "אם אני מניחה את זה, גם אתה יכול." אני מביט בעינייה. היא טהורה כל כך. "את המלאכית שלי." היא מחייכת. "את רוצה לנמנם מעט? את עייפה." היא מהנהנת ומושכת את השמיכה קרוב אליה. אני מניח נשיקה על מצחה ומלטף את שיערה עד שהיא נרדמת. אם יש משהו שהבנתי בזמן האחרון, זה שכסף לא קונה הכל. הוא לא קונה אהבה, בריאות, אושר, שמחה והרשימה עוד ממשיכה. בימים האלה הייתי כל כך אומלל בגלל מצבה הבריאותי ולא יכולתי לעשות דבר בנידון. אני מוכן לתת את כל הכסף שלי כדי שהיא תחיה ותהיה בטוחה. את החיים שלי אני אתן לה. אלחם עלינו עד הנשימה האחרונה. אני קם ויוצא מהחדר. אימא שלה ישובה על הכיסא ונראית תשושה פיזית ונפשית. אני מחייך אליה חיוך עייף. "איך את?" היא מביטה בי. "תודה לאל, הכל בסדר. העיקר שהיא בסדר." אני מהנהן ומסכים לחלוטין עם דבריה. "היא נרדמה. לכי לישון, את תשושה. אני אשאר אצלה. אני גם צריך לבדוק מתי אפשר בערך לשחרר אותה, כי אני רוצה כמה שיותר מהר שנחזור הביתה. החלטנו לעבור לגור ביחד." היא מחייכת. "אני שמחה. אני חושבת שישחררו אותה בקרוב." אני מהנהן והיא קמה ממקומה. "אם היא מתעוררת ושואלת היכן אני נמצאת תתקשר אליי, טוב?" אני מהנהן. והולך לעמדה שהאחיות עובדות בה. "שלום, אני רוצה לשאול מתי סקרלט גרין יכולה להשתחרר?"
כעבור שבועיים-
"ארזת הכל? בייב, אתה בטוח שלא שכחת לשים משהו?" אני סורק את חדר המלון שוב. "לא, ארזתי הכל. בדקתי כבר כמה פעמים." היא מהנהנת. סקרלט עם רגל שבורה אז קצת קשה לה לארוז. "את רעבה?" היא מנידה בראשה לשלילה. אני נאנח. היא מתביישת בחבורות וברגל השבורה שלה אז לא רוצה להסתובב במקומות מלאים באנשים. "נאכל בשדה התעופה." אני מודיע ולא נותן לה להתווכח. נשארו לנו עוד שעתיים כדי לעשות צ'ק אווט מהחדר במלון, אז אנחנו יושבים לנו בנחת. והטיסה בעוד חמש שעות. אני נשכב במיטה לצידה. "איך את מרגישה? כואב לך משהו?" היא מנידה בראשה. "המשכחי כאבים האלה ממש חזקים." אני מכרבל את הגוף שלה בתוך גופי. היא מצטנפת ומכווצת את כתפיה. אני מחייך כשאני שומע אותה מגרגרת. "כיף לך ככה, הא?" אני שואל ביהירות. היא צוחקת. "כיף לי איתך." היא מלטפת את שרירי ידי באיטיות ומניחה נשיקה בשקע צווארי. אני כורך את ידי סביבה ומצמיד אותה אלי. "עברנו את זה, את קולטת?" אני מרגיש את חיוכה על עורי. "אנחנו עברנו כבר כמה מפלות ומורדות, את כולן עברנו." אני מהנהן. "אני חושב שזה אומר משהו." היא מהנהנת. "אני מסכימה." המילים שלה גרמו לחיוך להימתח על פני. היא מרגישה כמוני. "כשנחזור הביתה, החברים שלי רוצים פגישה חוזרת." היא צוחקת. "אני מחבבת אותם. דרך אגב, אתה אף פעם לא פגשת את החברות שלי." אני מרים גבה בשעשוע. "יש לך כאלה בכלל?" היא מגחכת. "מצחיק אתה." אני צוחק. "אני יודע." אני עונה לה במהירות. היא מכה את החזה שלי. אני תופס את ידיה ומנשק אותן. אני יודע שהיא כבר בטוחה שאני אוהב אותה, זה הרי ברור. אני בחיים שלי לא הייתי נאמן ומאוהב, אבל היא באה ושינתה אותה. שינתה אותי לטובה. הראתה לי שיש בי צדדים נוספים. אני עדיין רוצה להכריז על אהבתי כלפיה רשמית ולומר את המילים האלה, אבל אני רוצה לומר לה אותן בצורה מיוחדת. בדרך שבחיים לא נשכח. בדרך שנזכור לעד ונספר לילדים שלנו עליה. כשנחזור לניו יורק אני אחכה מעט עד שתרגיש טוב ותחלים ואני אגיד לה. אגיד לה  שהיא הפכה אותי. אני מנסה לחשוב על איך אני אתוודה בפניה על אהבתי בדרך מיוחדת. אני מניח נשיקה עדינה על שפתיה. "אהובה," אני מניח את ראשה על חזי. "אנחנו חוזרים הביתה. אמרנו שהכל יהיה בסדר, וזה באמת בסדר. הכל הסתדר." היא נאנחת. "אתה חושב שאנחנו נעבור את כל המכשולים?" אני מהנהן בהחלטיות. "אני ואת זה לעד, ילדונת! אבל, שתדעי שאני מאמין במעשים ולא במילים."
***
כןןן היא חיה כולם לקחת נשימה כי הוקל לכן חחחחח
תודה על כל התגובות ההצבעות והצפיות כולם עברו את 1k אני פשוט חולה עליכם ומודה לכם על האהבה שאתם מעניקים והאהדה כי זה בהחלט לא מובן מאליו
המטרה לפרק היא 190 הצבעות ו80 תגובות
לכו על זהההה
אוהבת את כולםםם