THE WAY

פרק 5

למה אתה מתקשר אלי לעזאזל? צעקתי בקול צרוד מהשינה לתוך הטלפון.
גברת גרין ובתה פה.
נשפתי אוויר בכעס.
גברת גרין?
הוא הימהם.
אתה מכיר את הבת שלה.
חשבתי מי זאת ולקחו לי כמה שניות להבין.
סקרלט?
דמותה עלתה לראשי ישירות.
איני יודע את שמה. מישהי עם עיניים אפורות ו-
קטעתי אותו.
סקרלט. מה איתה?
הוא נשם נשימה עמוקה.
אמא שלה עצבנית. היא לא מוכנה לדבר עם אף אחד. היא מבקשת אותך אישית ולא מוכנה לזוז.
העברתי את ידי בשיערי.
זה ייקח לי זמן, אבל אני אבוא.
הוא הימהם.
ניתקתי.
מה עכשיו? מה כבר קרה? דווקא ביום שאני תיכננתי לא לעשות כלום. יופי. קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת. שטפתי פנים, ציחצחתי שיניים והתקלחתי. יצאתי מהמקלחת עם מגבת כרוכה סביב מותניי ועמדתי מול הארון. בזמן שהתלבטתי מה ללבוש עיניים אפורות קפצו לראשי. אחד מהכישרונות שלי שאנשים לא יודעים עליהם הוא ציור. כן,כן. מספיק להיות בשוק. אני יודע לצייר, אוהב את זה ועושה את זה טוב מאוד. החלטתי שכשאחזור הביתה אני אצייר את העיניים שלה. אני חייב. בחיים שלי לא ראיתי עיניים כאלה. הן מסקרנות אותי. הסטודיו שלי הוא מקום שאף אחד מעולם לא נכנס אליו. שם אני יכול להיות מי שאני באמת. לשחרר חלק מהדברים שנמצאים עמוק בתוכי אבל לא מקבלים הזדמנות לצאת. שם אני מבטא את עצמי. אני אוהב להיות עורך דין, אבל אני עורך דין בעיקר בשביל הפרנסה. יש לי גם הרגשה של שליחות. כשאני עוזר לגברים ונשים לצאת מהחיים הקודמים שלהם בכבוד. אבל הציור זה בשביל הנשמה. לקחת את המכחול ופשוט לתת לזה לזרום. אם יש משהו שאני לא זה ספונטני אבל בציור אני כן. לאחר שסיימתי להתלבש, התזתי על עצמי את הבושם שלי, נעלתי את נעלי העור שלי ויצאתי לכיוון המכונית. הבטתי באאודי R8 שחורה מאט שלי וחשבתי שזה נדוש להיות מאוהב ברכב שלך. אני מאוהב ברכב שלי. אני יודע שזה דפוק, אבל הוא כמו אישה בשבילי. מספק את כל הצרכים בצורה הטובה ביותר. לקחתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי למשרד. "בוקר טוב גברת גרין." היא הינהנה. "בתי חזרה אתמול הביתה עם רכב יוקרה. נשמע לך מוכר?" החנקתי את החיוך שלי. בהתחלה היא רצתה שנצא, ועכשיו לא? אני לא אמרתי שאני רוצה לצאת איתה, שיהיה ברור. "כן גברתי." הפעם אני תחת חקירה. ואני לא אוהב את זה. אמא לביאה תוקפת, מה שנקרא. "מעולה. היא אומרת שרק החזרת אותה הביתה, האם זה נכון?" הינהנתי. "אני חושב שאת יכולה לסמוך על הבת שלך שהיא תספר לך את האמת." סקרלט חייכה חיוך קטן. "אמא הוא בסך הכל החזיר אותי הביתה. הוא היה נחמד אלי, זה הכל. את מוכנה להאמין לי? לא היינו זקוקות לבוא לכאן ולסחוב אותו מיום חופש כדי שאת תראי אם אני משקרת. לא כולם עובדים תחתייך!" היא קמה ויצאה בעצבים. "זה עיניין אישי, אל תקשר את זה לייצוג." הינהנתי. "ברור." היא לקחה את רגליה ויצאה מהמשרד. הילדונת צדקה. אמא שלה באמת צריכה להתעורר. זקוקה לניעור. ילדונת? אני באמת חשבתי עליה בתור ילדונת? גיחכתי. הספקתי לדמיין אותה כל כך הרבה פעמים בעירום שזה דפוק. יש לה גוף מדהים. נשכתי את שפתי. מותניים צרות, רווח ברגליים הארוכות שלה, רזונת אבל מלאה במקומות הנכונים. היא לא הייתה עוד אחת יפה. היא חתיכה אמיתית. הפנים שלה, העיניים והשיער. תשלוט בעצמך תומס. אתה מפנטז על בחורה שהכרת לפני כמה ימים. אם אני אכניס אותה למיטה שלי הסקרנות שלי תבוא על סיפוקה. דיוויד נכנס למשרד עם ניירת. "סטופ. שלא תעז לזוז מהמקום שלך. תעשה פרסה ותחזיר את המסמכים האלה למקום שהם באו ממנו. אני ביום חופש." הודעתי וקמתי מהכיסא שלי. "אבל..." הנדתי בראשי וציקצקתי בלשוני. "אני הבוס. אני מחליט. אני ביום חופש. אני ברור לך?" הוא הינהן. "כן תומס." חייכתי. "יום טוב." הרכבתי את משקפי השמש שלי והלכתי למכונית. כשהגעתי הביתה פשטתי את בגדי איפשהו בחדר ונשארתי בתחתונים. פיהקתי והתמתחתי. "מתאים לי לישון עכשיו," מילמלתי אבל כשהבטתי בצבע עורי הבהיר התחשק לי להשתזף. לתפוס כמה שיותר צבע. בחורות מתות על זה שאני שזוף. חושבות שזה סקסי. זרקתי את עצמי על הספה בסלון וצפיתי בסרט. איזה שיעמום... מאוד משעמם. קמתי למטבח והכנתי לעצמי קצת אוכל. בזמן שחיממתי את מה שזה לא יהיה במיקרו הבטתי בטלפון שלי. יש לי את המספר של סקרלט, למה שלא אשאל אותה מה שלומה. חיוך זדוני עשה את דרכו לפני ואני ניגשתי לפלאפון.
תומס: מה קורה? עדיין עצבנית?;)
חיכיתי כמה דקות ואז היא ענתה.
סקרלט: -_-
ציחקקתי לעצמי.
תומס: את ממש נחמדה, את יודעת?
דימיינתי אותה מגלגלת עיניים.
סקרלט: אם היה לי דולר על כל פעם שאמרו לי את זה הייתי בורחת ממך.
ממ...
תומס: הלכת רחוק. מה רע בניו יורק, בייבי?
המיקרו ציפצף והוצאתי את האוכל. סקרלט: האנשים.
אווץ'.
תומס: זה כאב.
ידעתי שהיא מחייכת.
סקרלט: וואטאבר.
איזה קשה היא.
תומס: מה זה המשב רוח הקרירה הזאת? הרגשתי לרגע שעברתי לגור באלסקה.
גם אני יודע להיות כזה.
סקרלט: חה, חה. ממש מצחיק אתה. שקלת לעבור להיות בדרן?
חייכתי.
תומס: כן.
והיא לא ענתה לי. אני אוהב לעצבן בחורות. זה מצחיק אותי. בדרך כלל לא רבות מהן מתעצבנות בגללי. רובן מתמוגגות ממני אבל  היא חמת מזג ומתקשה לשלוט בזה. נשים חמות מזג? לגמרי מדליק! אני נשמע כמו מתבגר אידיוט אבל לא אכפת לי. לכל גבר יש את החולשה שלו. היא כזאת מושכת. מספיק תומס. אתה יכול לשלוט בעצמך. לקחתי את האוכל חזרה לסלון והתיישבתי מול הטלוויזיה. הסדרה שיש עכשיו זה 'המפץ הגדול'. סדרה מוזרה. החמצתי את פני בזמן שזיפזפתי בטלוויזיה. התלבטתי בין 'איש משפחה' ל'חברים'. בסוף שמתי קומדיה כלשהי של אדם סנדלר. ברגע שבאתי להכניס את האוכל לפה נשמעה דפיקה על הדלת. נאנחתי וקמתי לפתוח. "אמא?" אמרתי מופתע. "כן. אמא שלך. אתה זוכר אותי? אני בקושי רואה אותך, אז באתי לבקר. זוז." הזיזה אותי ונכנסה פנימה. חייכתי. אימא שלי היא סיפור בפני עצמו. קשוחה אבל כמו מרגרינה. אני מת עליה ויודע שהעצבים האלה יעברו לה. "אני מצטער, אני אבקר יותר." היא ירתה בי מבט כועס. "תיזהר ממני. אתה מבטיח ובסוף לא מקיים." חייכתי חיוך נבוך. "אני מצטער." היא החטיפה לי כאפה בעורף. "למה זה?" הבעתה מתחלפת לחמימה. להבעה שאני רגיל לקבל ממנה. "זה הגיע לך. עכשיו אני לא כועסת יותר. רעב?" שאלה וניגשה למטבח. "בדיוק חיממתי אוכל." היא הביטה בצלחת שהונחה בסלון. "אין על האוכל של אמא." אמרה וצדקה. "מה שנכון, נכון. איפה אבא?" היא הוציאה מים ומזגה לעצמה. "מרגישה בבית, אה אמא?" היא ירתה בי שוב מבט כועס. "תשתוק. הבית של הבן שלי." חייכתי. "אני אוהב אותך." היא הניחה את כוס המים על השיש ואז ניגשה אלי והעניקה לי חיבוק.  חיבקתי אותה חזק. "אתה תבוא לארוחה אצלנו? אני עוקבת אחרי התיקים שלך. דיוויד תמיד מעדכן אותי." חייכה חיוך ממזרי כשהתנתקה מהחיבוק שלי. "דיוויד..." מילמלתי בשקט. "כן. איימתי עליו." צחקתי. "איימת עליו?" היא הינהנה. "הוא חייב להקשיב לאמא של הבוס שלו." חייכתי אליה חיוך רחב. "מה הייתי עושה בלעדייך?!" היא הניחה נשיקה על לחיי וחייכה. "כנראה שמזמין אוכל גרוע לשארית חייך." אומרת בהומור. "הרסת רגע מרגש, אמא." היא צחקה. "מי כמוך יודע שאני לא אוהבת רגעים מרגשים." הימהמתי. "תום יש עוד סיבה לביקור שלי." התיישבנו בסלון. "מה קרה?" היא לקחה נשימה עמוקה. "אבא ואני דיברנו ואיכשהו הגענו לדיבור על העתיד שלך עם נשים. תומי... אני יודעת שיש זמן, אבל אנשים מתחילים לדבר. שלשום השכנות ריכלו, הן אמרו שיכול להיות שאתה הומו." נדהמתי. "אני לא. הן צריכות למצוא לעצמן תעסוקה שונה." עניתי בקול מאופק. חצופות. "רציתי לעדכן אותך." הינהנתי.  "רוצה לצפות איתי בסרטים?" היא החליפה נושא. "תמיד." שמתי סרט בטלוויזיה, אבל הראש שלי לא היה כאן. הייתי מרחף. אנשים מתחילים להעלות השערות בנוגע לעתיד שלי עם נשים. טיפשים. אני שונא שדוחפים את האף לעיניינים שלי. "אתה בסדר?" שאלה בדאגה. "כן." עניתי בקול אדיש. "תשים על עצמך מכנס כבר. אני לא מבינה למה אתם תמיד אוהבים להסתובב בתחתונים." צחקתי. "הלכתי לשים מכנס." חיקיתי את קולה וחטפתי כרית לראש. "ילד אידיוט." ציחקקתי בשקט. "זה הכל חינוך מהבית, אימא." אמרתי בהתגרות. "לך לשים על עצמך משהו." התעלמה מהעקיצה שלי. אין על אימא שלי! היא הבן אדם הכי קרוע שיש, אבל כשצריך יודעת להיות רצינית. אין על אימא בעולם....
****
סורי על הזמן שחיכיתן היה לי מחסום כתיבה.
המטרה הפעם 65 הצבעות ו15 תגובות
קדימה אנשים
אוהבת מלאאאאא