THE WAY

פרק 15

"אז מה לעזאזל הבעיה שלך?" היא צורחת עליי. "הבעיה שלי?? מה הבעיה שלך?" היא מזעיפה את פניה. "אין לי בעיות! לך יש בעיות!" היא מרימה את קולה שוב. "את במחזור או משהו?" אני צורח בכל הכח. "כן, אני במחזור!" סקרלט צועקת עלי בחזרה. שנינו משתתקים, הבטנו בעיניים אחד של השני ופשוט נקרענו מצחוק. אנחנו ביחד כבר פרק זמן יחסית ארוך אבל עדיין קצר והיום בבוקר היא פשוט התחילה להתעצבן מכל דבר שאני עושה. אני חושב שעצם זה שאני נושם מעצבן אותה. לפחות יש לה סיבה מוצדקת אבל אני מקווה שלא בכל פעם שהיא תהיה במחזור אני אצטרך לחטוף צרחות. אני מתנלם בעובדה העצבים יעברו בסופו של דבר. היא קופצת על הגב שלי ונותנת לי נשיקות בצוואר. "סליחה," אומרת בקול מתוק. "המצבי רוח שלך משתנים בתדירות שאני מחליף גרביים." אני אומר ומסרב להיכנע לנשיקות שלה שמערערות אותי. היא צחקה. עשיתי לה שק קמח לחדר והפלתי אותה על המיטה. "את התעצבנת על זה שאני זורק את הכפית של הקפה לכיור וזה עושה רעש! את קולטת?!" היא הסמיקה בבושה. "נו, די, אני מצטערת. אתה גורם לי להרגיש רע." צחקתי. "ועוד איך! את צריכה לשלוט בעצבים כשאת בשבוע הזה, אנחנו ביחד תקופה לא כזאת ארוכה, אז תתארי לעצמך מה יקרה כשנהיה יחד יותר זמן." היא חייכה חיוך מתוק שלא הצלחתי לפרש את משמעותו. "מה?" שאלתי. "מה?" חזרה על שאלתי. גילגלתי עיניים. "אני אוהב שאת מחייכת, אבל לחיוך הזה יש סיבה." היא משכה אותי עליה ונישקה אותי. "אז אתה מתכנן שנהיה המון זמן ביחד?" שאלה בלחישה לשפתיי. הבטתי בשפתיה בחיוך ואז הרמתי את מבטי לעינייה. "את יפהפייה ילדונת." אני מניח על שפתיה נשיקה רכה וקם מחוסר ברירה. "אני חייב ללכת לעבודה." היא מחמיצה את פניה. "תישאר עוד טיפה," היא אומרת בהתפנקות. "לא שווה לי, את במחזור אז אני לא אקבל סקס." היא זורקת עליי כרית. "שיניתי את דעתי. לך מכאן!" אני צוחק צחוק מתגלגל. "אני אתארגן ואחזור הביתה. אני לא יכולה לישון כאן היום יש לי סידורים." אני מרים גבה בחשד. "סידורים?" היא מהנהנת. "איזה מן סידורים?" היא מגלגלת עיניים. "אני לא מתכוונת להיות מאלה שמדווחות לחבר שלהן על כל דבר שהן עושות. אתה צריך לסמוך עליי." היא קמה מהמיטה ומתרוממת. "אם את לא מסתירה משהו אז מה הבעיה שלך להגיד לי לאן את הולכת?" היא נאנחת ויוצאת מהחדר בעודי עוקב אחריה. "אל תתחקר אותי בצורה הזאת. הדבר החשוב לי ביותר זה נאמנות. נאמנות לעצמי. נאמנות לבן הזוג. נאמנות לחברים. ונאמנות למשפחה." אני מכווץ את עיניי. "אני אמרתי נאמנות?" הקול שלי יוצא ארסי. "אל תנסה להוציא אותי אשמה. אתה תדע מה זה בעוד כמה זמן." היא אומרת ואורזת את התיק שלה. "כמה זמן?" אני שואל. "מספיק זמן." אני לא נכנע. אני אשלח מעקב אחריה. "קדימה תלבש את הג'קט שלך ובוא נצא." אני מהנהן ולובש את הג'קט שלי. אנחנו מסדרים את הבית במהירות. אני מתיז על עצמי עוד בושם, לוקח את התיק של המסמכים ויוצא יד ביד איתה. הנסיעה ברכב הייתה מתוחה ושררה דממה. אפשר היה לחתוך את האווירה בסכין. הורדתי אותה בבית שלה ומילמלתי ביי קצר. היא הביטה בי באכזבה, מילמלה ביי קצר גם כן ויצאה מהרכב. כן, אני כועס. אני לא מבין מה הבעיה שלה לומר לי לאן היא הולכת. אני מעביר את ידי בשיערי. אני עכשיו קולט כמה מעוצבן אני. גם במשך היום שלי במשרד אני ממשיך להיות עצבני. מצב הרוח שלי תוקפני מאוד ואני לא סבלני בכלל. אני מניח שדיוויד הזהיר את העובדים לא להיכנס למשרד שלי. קרוב להניח שהוא הזהיר גם את עצמו. שלחתי אנשים שיעקבו אחרי סקרלט. הם שולחים לי דיווחים כל הזמן.
אדוני, היא נכנסה לבית קפה מבודד. היא יושבת עם גבר בשנות השלושים לחייו בשלוחן והם משוחחים.
אני מהדק את הלסת שלי. אני מכריח את עצמי לנשום עמוק.
מה הם עושים?
אני שואל בקול מאופק.
אני רואה כל מיני מסמכים על השולחן. הם יושבים קרוב וצוחקים.
הזעם שלי משתולל.
תשלח לי את הכתובת. אני כבר יוצא לשם.
נשמע המהום קצר מהצד השני ואז ניתוק.
ביטלתי את הפגישות שלי לשעתיים הבאות ונסעתי לכתובת. נסעתי במהירות מופרזת והגעתי לבית הקפה המבודד. יצאתי העצבים מהרכב וצעדתי לכניסה של בית הקפה. נכנסתי וצעדתי לעברם וכשעמדתי מולם היא פערה את פיה. "תומס... מה אתה עו... עושה פה?" יריתי בה מבט כועס. "בדיוק אותה השאלה שהתכוונתי לשאול אותך. מה את עושה פה איתו?" הצבעתי על הגבר ההוא בזילזול. היא נאנחה. "אריק תן לנו כמה דקות." ביקשה ממנו והוא הינהן וקם. "קיוויתי שזאת תהיה הפתעה, אבל-" גיחכתי. "הפתעה? קיווית להפתיע אותי בזה שאת בוגדת בי?" קולי נטף ארס. "תפסיק. אמרתי לך שאני לא בוגדת בך. קח!" הושיטה לידיים שלי מסמכים. הבטתי בה בשאלה. "מה זה?" היא דחקה בי לעיין בהם. חטפתי אותם מידה בגסות וקראתי את התוכן שלהם בשקט. עם כל שורה שקראתי הרגשתי איך הבושה משתלטת עליי ואני נהיה אדום. היא נפגשה איתו כדי לארגן לי מסיבת יום הולדת חודשים מראש! נאנחתי והנחתי את ידי על עורפי במבוכה. "סקרלט, אני כל כך-" היא קטעה אותי. "מצטער? זה מאכזב ומצער שאתה לא סומך עליי. אתה חושב שאני אקפוץ על הגבר הראשון בדרך." אני נאנח ומתקרב כדי ללטף את פניה אך היא נרתעת. "אני מצטער." היא נותנת לי מבט כועס. "מעניין לי. עכשיו אני כועסת!" היא לקחה את הדברים שלה ויצאה מבית הקפה. התחשק לי לבעוט בכיסא אבל שמרתי על איפוק. כשיצאתי אחריה כבר היה מאוחר מידי והיא נסעה במכונית שלה. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לבית שלה. אני פשוט שונא דרמות. כשהגעתי לבניין שלה עליתי לדירה ישירות. "צא מכאן, תומס. איך נכנסת בכלל? בעצם, עזוב, זה לא מעניין אותי. אני רק רוצה שתצא." היא אומרת בעצבנות. "אני מצטער." היא גילגלה עיניים. "שמעתי. עוד משהו?" אמרה בטון אדיש. "נו, סקרלט, מה רצית שאני אחשוב?" היא נתנה לי מבט עצבני. "שתסמוך עליי טיפה. רק עכשיו אני מבינה שהגבר שעמד מחוץ לבית הקפה והביט בנו כל הזמן עקב אחריי." אני משפיל את ראשי בבושה. "כשאתה נמצא במערכת יחסים עם בן אדם-כל סוג של מערכת יחסים-אתה צריך לסמוך על הבן אדם. אתה צריך לתת בו אמון. מערכות יחסים בנויות ומושתתות על אמון בין שניים. אם אין לך אמון בי ואתה חושב שאני אקפוץ על ההזדמנות הראשונה לבגוד בך, אז אתה חושב שזה שווה שנמשיך?" לפתע פאניקה תקפה אותי. "את לא מתכוונת לזה. אני כל כך מצטער. תביני אני צרות ושאת שווה המון. את שווה הכל. את שווה את המאמץ." היא נאנחת ומביטה בי מבעד לריסייה הארוכים. העיניים האפורות שלה משקפות את המחשבות שלה. היא מהרהרת. "אל תמהרי לוותר כל כך מהר. שנינו רוצים את הקשר הזה. אנחנו צריכים עוד טיפה מאמץ, אבל תראי איך אנחנו נהנים ביחד. אנחנו לא יכולים לוותר כל כך מהר בגלל כמה ריבים וויכוחים. אנחנו עדיין מנסים למצוא את האיזון, ועוד נמצא אותו. בחיים אל תרימי ידיים ותוותרי עלינו ככה. אנחנו שווים את זה. אז היום הזה לא הכי מוצלח. אני מבין שהוא התחיל ברגל שמאל, אבל בואי נמשיך עם מצב רוח טוב." מבטה מתרכך. "בייבי, היום הזה התיש את שנינו. כנראה ששנינו קמנו עם מצב רוח קרבי אז בואי ניקח נשימה ונחזור למצב הקודם." אני ממשיך ומבחין בצל של חיוך מופיע בזווית פיה. אני לוקח לעברה צעד ומחייך כשהיא לא נרתעת. "סקרלט," היא נלחמת בחיוך אך מפסידה. היא מחייכת לי חיוך גדול בחזרה ומביטה בי בעיניים בורקות. אני מביט בה ברכות ומתקרב אליה יותר. "אני מצטער, בייב. מה דעתך על פיצוי?" היא הינהנה. "ועוד איך! אתה גם הרסת את מסיבת יום ההולדת שלך! למרות שזה חודשים קדימה." אני מנשק את שפתיה בעדינות. "איך את יודעת את התאריך שלי בכלל?" החיוך שלה מתחלף לחיוך יהיר. "אמא שלך." אני פוער את פי. "דיברת איתה?" היא מהנהנת. "היא חמודה מאוד." אני בולע את רוקי בכבדות. "מה היא סיפרה לך?" היא צחקה. "תפסיק לפחד. פיטפטנו עלייך ממש טיפה. לא כל העולם סובב סביבך, תומס. יש דברים יותר חשובים ממך!" אני צוחק. "תודה באמת." אני אומר ומשחק כאילו נפגעתי. "בבקשה, תבוא כל יום." היא אומרת. "מה דעתך שנצע לחופשה? אני חושב על זה כבר הרבה זמן." אני מתעלם מדבריה. היא מחייכת חיוך חם. "באמת?" אני מהנהן בהתלהבות. "נצא לסוף שבוע." היא מביטה בי בתקווה. "אני רוצה לקחת אותך למקום יפה. אולי נבלה את חג ההודיה בפריז?" היא קופצת עליי. "כל מקום נראה חלומי איתך." המילים שלה נכנסות לי ישר ללב ומחממות אותי. "ומה דעתך על מסיבת האלווין מגניבה?" היא מביטה לי עמוק בעיניים. "עם תחפושות?" אני צוחק ומהנהן. "עם תחפושות." אני מאשר. היא מחייכת בחולמנות. "זה נשמע מושלם." אני מניח נשיקה נוספת על שפתיה. איני מצליח לעצור את המחשבות שמתרוצצות לי בראשי. כל כך פחדתי שבגלל הטעות שלי היא תקבל שכל ותעיף אותי לעזאזל. פחדתי שהיא נפרדת ממני. אבל אני בחיים לא אתן לה. אני אוהב אותה. אני מכיר אותה פרק זמן מספיק ארוך בשביל להתאהב בה. אבל אני יודע שזה קרה מהר. שפתיי מפסיקות לזוז וגופי קופא ברגע שאני מבין את זה. היא נסוגה לאחור ומביטה בי בבלבול. "הכל בסדר?" החלטתי שאני רוצה לומר לה את המילים האלה בזמן אחר. בזמן מתאים. עכשיו אני שומר אותן לעצמי. הינהנתי. התקרבתי אליה וליטפתי את לחייה בתנועות מרגיעות. היא עצמה את עינייה והתענגה על המגע. אני מביט בתווי פניה ומוקסם ממנה. כשנהייתי מודע לרגשות שלי, משהו בי השתנה. אני מניח את ידי בעדינות על מותנה ומלטף אותה. "את גורמת לי להרגיש דברים ששום אישה מעולם לא גרמה לי להרגיש." אני אומר את רגשותיי בדרך עקיפה. היא פוקחת עיניים אפורות מלאות ברגש. "זה הדדי, תום." אני מחייך. "אני משתוקק לעשות איתך אהבה עכשיו." היא כורכת את ידייה  סביב צווארי ושדייה נמחצים כנגד חזי. אני מתקשה מעט להתרכז. "יום יבוא ואנחנו בהחלט נעשה את זה." היא לוחשת לאוזני. "אני מקווה." אני אומר בקול צרוד.

היום הזה נגמר טוב יותר ממה שהתחיל. סקרלט ישנה אצלי. ישנה בזרועותיי. הבנו שגם כשאנחנו רבים אסור לנו לוותר כל כך מהר. אני הבטתי בה כשנרדמה בזרועותיי ונשימתה הפכה לסדירה. הריח שלה היפנט אותי. הבנתי שאסור לנו להגיע למצב של היום. אנחנו עדיין מנסים למצוא את האיזון בקשר שלנו. אני לא רוצה בקרים עם ריבים. כשאני מביט בה אני מבין כמה אני רוצה אותה לצידי. אני רוצה להתעורר איתה בבוקר. הנחתי נשיקה בשקע צווארה. היא התעוררה וזה מעט. "ממ..." היא ממלמלת. "לילה טוב, יפהפייה." היא מחייכת. "לילה טוב, תומי." אני מכבה את האור ושנינו שוקעים בשינה עמוקה ומרגיעה.
***
המטרה לפרק הבא היא 120 הצבעות ו45 תגובות
לכו על זה אנשים!!!
אוהבת אתכםםםם
נ.ב
תודה לכולם על התמיכה שלכם זה לא מובן מאליו. אני עוברת תקופה קשה אבל אני מאמינה ש"מה שלא הורג אותך מחשל אותך" ואנחנו צריכים להיות חזקים