THE WAY

פרק 22

ראשית כל אני מצווה עליכם ללכת ולקרוא את הסיפורים השווים של חברתי היקרה yuval__ ואתם יותר ממוזמנים לדרג ולהגיב כי לסיפורים המדהימים שלה מגיעה יותר תשומת לב ואני מבטיחה שאם תתנו להם הזדמנות אמיתית תתאהבו בהם ובדמויות (אני עדיין אוהבת את אדם.) ואני ממש אעריך את זה שתלכו ותקראו ותודה על שקראתם עד לכאן
פרק 22-
כשאני וסקרלט חוזרים הביתה אני ממהר לבדוק את מצבה של דיזי. נתתי לדיוויד לטפל בה בזמן שאני הייתי באנגליה והכלבה בסדר גמור. איך שנכנסנו הביתה היא קפצה על שנינו. סקרלט נאנקה מעט מהכאב כשדיזי קפצה עליה אבל בכל זאת היא ליטפה את הכלבה. "מתי נעביר אותך לכאן? אני רוצה שתעברי הכי מהר." היא מחייכת במבוכה. לקחתי את המזוודות והנחתי אותן בחדר ואז חזרתי כדי לעזור לסקרלט. "מה דעתה של הליידי על התכרבלות במיטה המפתה?" היא צוחקת ועושה את עצמה חושבת. "אממ... בסדר, אם אתה כל כך רוצה." אני פורץ בצחוק מתגלגל כשאני סוחב אותה לחדר שלי ומניח אותה על המיטה. לרגע עולה לי רעיון לראש. "את בטח עייפה מהטיסה, אז מה דעתך לנמנם טיפה בזמן שאני אבשל לך?" היא מביטה בי בחיוך. "ברצינות?" אני מהנהן. "אני אפנק אותך קצת." אני מכסה אותה היטב. "אתה כבר מפנק אותי." אני מצקצק בלשוני. "זה קצת מידי. נו, מה מפריע לך? הרי את תישני." היא צוחקת. "אוקיי. שכחתי לרגע שאני עומדת מול עורך דין שמשיג כל דבר שהוא רוצה." אני מחייך ביהירות. "שכחת לציין שאני גם אמן. בייבי אני אוהב גם לצייר." מה שמזכיר לי שהמון זמן לא נתתי לעצמי לפרוק את הרגשות שלי ולהתבטאות בעזרת הציור. "אני בחיים לא אשכח דבר שקשור אלייך." אומרת וגורמת לי לחייך. היא גורמת לי לחייך המון. מלטף את לחייה. "ילדונת, תנמנמי לך בזמן שאני אבשל לך." היא מחייכת ומפריכה לי נשיקה באוויר. אני בודק שנוח לה וניגש למלאכה. כשאני נכנס למטבח שלי אני מתלבט מה לבשל. קודם כדאי שאני אפתח ספר בישול. אני פותח ספר בישול ואז סוגר אותו. אני אעשה לה סטייק. אולי אני אבשל משהו קליל יותר, אנחנו עייפים וסטייק יהיה קצת כבד. לבסוף אני מחליט לבשל לזניה חלבית. כשהלזניה שלי מוכנה אני עורך את השולחן. אני מניח צלחות, מזלג, סכין, כף ואני מוזג יין אדום ומשובח לכוסות. כשאני מביט בארוחה שהכנתי אני מחייך כמו מטורף. אני הולל לחדר וכמו שציפיתי, אני מוצא אותה ישנה. רגועה כל כך שאני מתלבט אם להעיר אותה. אני ניגש למיטה הגדולה שלי ומתיישב לידה. "סקרלט," אני לוחש לה. "מותק, תתעוררי. האוכל מוכן." היא מתנגדת בקול מנומנם. אני מלטף את שיערה ומניח נשיקות על הלחי שלה. "בייבי, קדימה." היא פוקחת את העיניים שלה. העיניים האפורות שלה מנומנמות ומצחיקות. "גם אני עייף, אבל אוכלים." היא מושיטה את ידיה קדימה ואני עוזר לה לקום. כשאני מניח אותה בשולחן היא מביטה מסביב בהתרשמות. "הגבר שלי מוכשר."  היא מסמנת לי להתקרב אליה. אני מתקרב והיא מנשקת אותי ארוכות. "אני כל כך אוהבת שאנחנו כאלה קרובים, אבל הקיטש אצלנו ברמה מאוד גבוה." אני צוחק. "אז אחרי החתונה זה יהיה גרוע יותר!" אני אומר וגורם לשנינו לצחוק. "כיף לי מאוד איתך." היא אומרת בביישנות. "זה הדדי, בייבי." אני אומר את המובן מאליו. אנחנו אוכלים ומפטפטים. כשאנחנו מסיימים אני מפנה את האוכל. "אז עכשיו את בעד התכרבלות?" היא מהנהנת. אני מרים אותה בקלילות לחדרי. אנחנו קצת עייפים מהטיסה והשעה פה היא שעת ערב מאוחרת. כשראשה נח על הכרית היא פולטת אנחה. אני מחייך ונשכב לצידה בזמן שאני  מחבק אותה ופולט אנחה גם כן. שנינו רגועים. זה בדיוק מה שאני צריך. את האישה שלי איתי בסוף היום. "אני צריך לחזור לעבודה מחר." אני אומר באכזבה. "זה בסדר, אני מבינה. חוץ מזה, אני אסתדר." אני סורק את פניה לרגע. "את בטוחה?" היא מהנהנת. "יש לי קביים, אתה פשוט התעקשת להרים אותי." אני מחייך. "כי אני אוהב שאת קרובה אלי." למרות שלא הכרזנו אחד בפני השני על האהבה שלנו, זה ברור שיש לנו רגשות. "אם את מסתבכת בדבר הכי קטן את מתקשרת אלי!" היא מהמהמת.  "אולי בכל זאת אני אשאר?" היא מנידה בראשה. "תלך. נעדרת המון זמן מהעבודה באשמתי. אני יכולה להסתדר עכשיו." אני מלטף את השיער שלה. "עקשנית!" היא צוחקת. "למדתי ממך."
כעבור חודשיים-
העברנו את חג ההודיה, ההאלווין וחג המולד ביחד. שנינו לבד. החורף הזה ישאר חרוט בזכרוני לעד בתור החורף הראשון שלנו. וגם עם הגבס סביב רגלה, החבורות והזכרנות מהרגעים הקשים עדיין נהננו. הצלחנו לתת אחד לשני את מה שאנחנו צריכים. את מה שהיינו צריכים כדי שהכל יהיה טוב. וחגגנו את יום ההולדת שלי בניגוד לתכנון שלה. היא אירגנה לי מסיבה אבל החלטנו לבטל ולבלות רק שנינו. כמובן שביליתי גם עם החברים בערב גברים טוב והספקתי להכיר את החברות שלה. הן היו בסדר. אך עכשיו לאחר חודשיים הורידו לסקרלט את הגבס והחבורות נעלמו. כל גופה החלים ואני שמח. היום אני חייב להגיד לה שאני אוהב אותה אז אני מחליט לעשות את זה אינטימי ופשוט. אני לא זקוק לכל הפאר הזה כדי להוכיח לה שאני אוהב אותה, אני יודע שהיא תסתפק בזה שרק שנינו ביחד.
אני מתקשר לאימא שלי.
תומס!
קולה נשמע נרגש.
היי אימא,
אני נשמע לחוץ.
מה קרה? אתה נשמע מוזר.
היא אומרת.
את קוראת אותי כמו ספר פתוח לפעמים.
אני ממלמל.
אני תמיד קוראת אותך כמו ספר פתוח.
היא אומרת. אינסטינקט אימהי?!
אני עומד להתוודות בפניה.
אני אומר בקול מעט חלוש.
אימא היא כל העולם שלי. אני מסוג הבחורים שברגע שהם מתאהבים, פשוט הולכים אחרי הבחורה כמו מוכי אהבה.
היא מהמהמת.
כן, אין אצלך באמצע. או שאתה אוהב אותה יותר ממה שאפשר לתאר במילים, או שאתה פשוט לא אוהב אותה. וברגע שאתה אוהב, אתה תיתן לה הכל.
אימא שלי ביטאה את הרגשות שלי במילים.
בדיוק ככה! אף פעם לא התאהבתי, זאת הפעם הראשונה ואני יודע שאני רוצה חיים משותפים איתה, אבל איך אני אספר לה על הבעיה ההיא?
אימא שלי נאנחת.
תהיה חייב לומר, אין לך ברירה אחרת.
היא אומרת.
אני יודע, אבל אני מפחד שהיא תעזוב.
הלב שלי מאיץ.
היא לא. אתה חייב לספר לה על זה כי היא חייבת לדעת שהיא בסכנה.
אני מהנהן כאילו היא יכולה לראות אותי.
תודה על הכל אימא.
אני מנתק. איך אני אמור לספר לה את זה? אני נאנח ומשחק באצבעותי. למה אני נותן לדבר כזה להשפיע עלי? הרי היא חלק מהעבר, אבל זה חלק מהעבר שחזר להיות מטרד. והמטרד הזה עלול לסכן את סקרלט. 

אני וסקרלט כבר בדרך לפארק. אמרתי לה ללבוש משהו נוח. כבר לא קר כמו קודם אז היא לבושה בשמלה רופפת בצבע לבן, קרדיגן וגרביונים. אני לבשתי ג'ינס וחולצת טי שירט לבנה של פולו וג'קט. כשאנחנו בפארק אני פורס שמיכה קטנה בפינה מבודדת. בשעות הערב המאוחרות היה קריר אז דאגתי לה למעיל וגם לי. "אני אוהבת דייטים איתך." היא אומרת ונשכבת על השמיכה לידי. אנחנו מביטים לשמיים. אני משלב את ידי בידה. "בואי נתיישב רגע," היא מהנהנת וקמה. אני מושך אותה שתשב על רגליי. היא מחייכת כשפניה מול פני והיא קרובה אלי. 
אני מלטף את פניה. "את יודעת, לא סתם הבאתי אותך לכאן. כשהיינו בלונדון התאונה קרתה לפני שאמרתי לך את מה שרציתי לומר לך. בזמן שהייתי ליד המיטה שלך בבית החולים התפללתי שתתעוררי. שתקומי ותתני לנו עוד הזדמנות. הבטחתי לעצמי ולך שברגע שתתעוררי אני לא אחסיר ממך דבר. אתן לך הכל." אני עוצר, לוקח נשימה ואז ממשיך. "וכשאני אומר הכל, אני מתכוון לזה. נתתי לך את הלב שלי. את הנכס היקר ביותר שלי. אני אוהב אותך, סקרלט. בחיים לא הרגשתי רגשות כמו שאני מרגיש איתך. כמות האהבה שלי כלפייך היא דבר בלתי נתפס, והיא רק גדלה מיום ליום." היא עוצמת עיניים ומחייכת. כשהיא פוקחת אותן היא מביטה בי ברוך. "כבר התחלתי לחשוב שבחיים לא אשמע אותך אומר את המילים האלה. תום שלי תהיה בטוח שמה שאתה מרגיש הדדי לחלוטין. כשאני מביטה בך אני מרגישה איך הלב שלי מתרחב. איך אתה ממלא אותי. מבט אחד ממך מסוגל לשתק אותי. הלב שלי מונח בידייך ואני יודעת שלא תשבור אותו. אני יודעת שתשמור עליו, כמו שאני אשמור על שלך. אתה הפכת לכל החיים שלי, ולדבר החשוב ביותר. האהבה שלי כלפייך גדולה גם בכמות וגם בעוצמה. לפעמים אני תוהה לעצמי כמה עוד אהבה אני יכולה להכיל אבל אתה בא ומוכיח לי שאני יכולה להכיל עוד. אני אוהבת אותך. אוהבת אותך יותר מהכל." שנינו מביטים בעיניים אחד של השני ומחייכים. אני רוכן ומנשק אותה ארוכות. כשאני מתנתק ממנה היא מניחה את ראשה על חזי. "בחיים לא הייתי מאמין שאני מסוגל להרגיש ככה כלפי בן אדם." אני מלטף את שיערה. היא כורכת את ידיה סביב צווארי. "את האהבה הראשונה שלי." אני אומר. אני ממש רוצה להגיד לה על העיניין ההוא אבל זה יהרוס את הרגע. אני ממשיך להתלבט עם עצמי ולבסוף מחליט לספר לה. "תקשיבי, אני יודע שאולי זה לא הזמן שהכי מתאים, אבל אני חייב להגיד לך משהו. אני יודע שרק עכשיו הודנו באהבתנו אחד כלפי השני, אז אני  מבקש שתתני לנו הזדמנות, שלא תעזבי עכשיו. אני רק רוצה לומר לך שבחיים לא אסכן אותך, אני אשמור עלייך עד נשמתי האחרונה. אני אקריב בשבילך הכל." היא מביטה בי ופניה הופכות לרציניות.
"תספר לי, מה קרה?" אין זכר לחיוך שהיה על פניה. אני נאנח. אני יודע להרוס רגעים. "אני..."
***
כן כן אני אוהבת לקטוע את הפרקים בקטעים כאלה חחחחח
המטרה לפרק הבא 195 הצבעות ו80 תגובות
לכו על זהההה
אוהבת המוןןןן