THE WAY

פרק 18

אני יושב ומביט בתקרה ובקירות הלבנים בהבעה אטומה. הלב שלי פשוט נשרף מכאב. אני משחזר את הרגעים ההם בראשי ואני לא מסוגל לנשום. פלאשבק אחד צץ בראשי ואז עוד אחד וגורמים לי להשתגע. כל הפלאשבקים שצצים בראשי מתגבשים לתמונה אחת גדולה. למצב שאני מתפלל לצאת ממנו. הן מבזיקות בראשי ואני לא מצליח לשכוח את מה שקרה. איך אני אשכח? הדמעות זולגות על לחיי ואני אפילו לא טורח לנגב אותן כי הן יתחדשו. החזה שלי מתכווץ מכאב ואני טומן את ראשי בין ידיי ונאנח. הרגשות השליליים שמציפים אותי עכשיו מקשים עלי לחשוב באופטימיות, אבל אי אפשר לחשוב חיובי ברגעים כאלה. קשה מידי לחשוב ככה לאור הדברים שראיתי. אולי היא לעולם לא תשמע את מה שרציתי לומר לה? אולי אני בחיים לא אזכה לומר לה שאני אוהב אותה? שאני זקוק לה לצידי כמו שאני זקוק לחמצן. אני כל כך רוצה שמישהו יביא לי סתירה ויאמר לי להתעורר. שמישהו יגיד לי שהכל חלום. מתחשק לי להעיף כל רהיט שקרוב אלי. לתפוס איזה טיפוס ולהחטיף לו מכות עד שיתעלף. לשתות עד שיכרון מוחלט. אני רק רוצה לשכוח. לשכוח את התמונות האיומות. אני לא מסוגל לשבת כאן באי ידיעה נוראה. שכל החיים שלי יכולים להתמוטט ברגע אחד קטן. היא כל החיים שלי. איך אני אוכל להתגבר עליה? היא האהבה האמיתית הראשונה והיחידה שלי. אני כבר התחלתי לחשוב איך החיים שלנו יראו קדימה. איך אני והיא נבנה חיים משותפים. ראיתי אותה בתור חלק מהעתיד שלי. חלק שלא רציתי להיפרד ממנו בכלל. והמחשבה שהכל יהרס בגלל כמה מילים בודדות. שמישהו יבוא ויאמר לי שזה נגמר. לא הספקתי לומר לה את מה שאני רוצה. לא הספקתי להראות לה רבע מהאהבה שאני מרגיש כלפיה. והפחד אוחז בחזי ולא משחרר. מאיים. אני לא רוצה לחוות אובדן. אני לא רוצה לאבד אותה. הפחד פשוט משתק. אני רוצה שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהיא כאן. שתרגיע אותי. שכל זה לא באמת קרה, וגם אם כן שהיא מבטיחה שהיא מהמצב. אבל כנראה שאני אלמד בדרך הקשה שלא כל דבר מקבלים. מספיק, אני חייב להיות אופטימי! היא הייתה רוצה שאני אהיה אופטימי. אני חייב להאמין שהיא תצא מזה. שאנחנו נצא מזה. שזה נועד רק כדי לחזק את הקשר בנינו ולהפוך אותו לבלתי שביר. לחומה גבוהה, חזקה ואיתנה. מזה זמן רב לא התפללתי, אבל עכשיו התפללתי עם כל ליבי. התפללתי לאלוהים. קיוויתי שהיא תהיה בסדר. שחיי יחזרו לשגרה.
תחילת פלאשבק-
"סקרלט!" אני זועק. המכונית שפגעה בסקרלט נסעה במהירות מהמקום. תאונה של פגע וברח. היא עמדה מטרים ספורים ממני והמכונית עלתה על המדרכה ופגעה בה. צנחתי על הקרקע לידה והחזקתי אותה בידי. "סקרלט!" ניערתי אותה בזמן שדמעות החלו לזלוג מעיניי ללא שליטה. היה דם על הריצפה. בגדיה היו ספוגים בדם. הצמדתי אותה לגופי והתפללתי שהיא תתעורר, שתגיב. בגדי נספגו בדם שלה גם כן. ראשי ומחשבתי לא היו צלולים ולא הבחנתי בפרק הזמן שעבר עד שהאמבולנס הגיע. הם הניחו אותה על אלונקה וקיבעו את הצוואר שלה. אני רץ אחריהם ומנסה לעלות לאמבולנס. אחד הפרמדיקים הודף אולי תחילה. "תן לי לעבור! זאת החברה שלי!" הוא נותן לי לעלות לאמבולנס ואנחנו נוסעים לבית החולים. כשאנחנו מגיעים לבית החולים מכניסים אותה בדחיפות לחדר ניתוח. אני ניגש בריצה לדלפק האחיות. "מה עם הנפגעת של תאונת הדרכים? מה יעשו לה? קוראים לה סקרלט גרין. אנחנו תיירים מארצות הברית." אחת מהאחיות ניגשת אלי ומנסה להרגיע אותי, אך ללא הועיל. "אדוני, היא הגיעה עם פגיעות קשות. יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות, משם זה כבר בידיים שלה. תשב בחדר ההמתנה ויודיעו לך על מצבה." היא מראה לי את הכיסאות שממתינים עליהם. בזמן שסקרלט בניתוח נותנים לי למלא טפסים.
סוף פלאשבק-
רופא עם חלוק לבן ניגש לכיווני. אני נדרך אך כשאני מבין שהוא רוצה לדבר עם האנשים שלידי, אכזבה מציפה אותי. אני כבר מת לדעת מה המצב שלה. רופא אחר ניגש אלי. "אתה עם סקרלט גרין? נפגעת תאונת הדרכים?" אני מהנהן וקם. "הצלחנו לייצב אותה והיא יצאה מהניתוח." אני פולט אוויר בהקלה ודמעות מציפות את עיניי. "היא באה עם פגיעה בראש ופגיעות רבות נוספות. השעות הבאות הן קריטיות ביותר. היא כרגע נמצאת בטיפול נמרץ. אתה יכול לבקר אותה בשעות הביקור." אני מהנהן והוא מראה לי את הדרך לטיפול הנמרץ. אני נכנס מבעד לדלתות השקיפות ומחטא את ידיי. כשאני נכנס לחדר שסקרלט שוכבת בו אני נעמד על מפתן הדלת זמן רב. אני מביט האהובה שלי. תחבושות רבות נמצאות על גופה. הרגל שלה שבורה ועם גבס. אני מתקרב למיטה ומתיישב לידה. אני סורק את פניה היפות שמלאות בחבלות. סביב ראשה יש תחבושת. כל הגוף שלה מלא בחבלות וזה שורף אותי. זה בגללי. אם רק הייתי שם לב למכונית שמתקרבת אלינו במהירות, אבל לא שמתי לב. אם היינו נשארים במלון זה לא היה קורה. אם רק הייתי בוחר לשנות את מסלול ההליכה שלנו, זה לא היה קורה. היא לא הייתה צריכה להילחם על החיים שלה. אני מחליק את אצבעותי באצבעותיה ומתפלל שהיא תתעורר ותחזיק לי את היד בחזרה. אני מלטף אותה בעדינות ונזכר איך עשינו אהבה לא מזמן. "סקרלט, אהובה, תתעוררי. בבקשה," אני מתחנן בפניה. אני לא יודע אם היא שומעת אותי, אבל אני מתפלל שהיא כן. "אנחנו נעבור את זה ביחד. אני ואת נגד כל העולם. בבקשה כל תעזבי אותי. כשתלכי הלב שלי ילך איתך. את תשברי אותו. אני לא מסוגל לראות אותך ככה." קולי נואש ורועד. אני מביט בה וליבי נצבט. "את האישה הראשונה שגרמה לי להתאהב. שגרמה לי להרגיש רגשות עזים שכמותם לא חוויתי מעולם. רציתי שהפעם הראשונה שאגיד לך את הדברים האלה יהיו על רקע הנהר. באווירה שונה. רציתי שזה יהיה זיכרון שיהיה חקוק בליבנו לנצח. אני רוצה נצח איתך." אני אומר ונושם בכבדות. "אני מתפלל שאת שומעת אותי ואני יודע שתיכננתי את זה בצורה שונה אבל, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך בצורה בלתי נתפסת. אוהב אותך עם כל מילימטר של גופי. אוהב אותך עם כל הלב ועם כל נשימה זה רק מתגבר. האהבה רק מתגברת." אני אומר והיא לא מגיבה. התגובה היחידה היא הצפצוף הסדיר של המוניטור. "תילחמי עלינו. תילחמי בשבילנו. אני חי מהאהבה שלי כלפייך. את הבית שלי. זוג העיניים שלך הן הבית שלי. את החמצן שלי. הסמים שלי ואני מכור. אני לא רוצה לחוות גמילה, זה יכאב. אל תשאירי אותי לבד." אני מחזיק את ידה בשתי ידי. זהו, אמרתי לה את המילים האלה בפעם הראשונה. לא רציתי כלל שזה יהיה במצב הזה. אני מקווה שהיא שומעת אותי ונלחמת בשבילנו. נלחמת עלינו. אני ממשיך לדבר איתה ולקוות שבגלל דבריי היא לא תוותר. ופתאום אני קולט שאמא שלה לא יודעת כלום. אני נאנח ויוצא מהמחלקה כדי לדבר בטלפון. בטיפול נמרץ אסור לדבר בטלפון כי זה משבש את כל המוניטורים ואת הציוד הרפואי.
תומס, מה שלומך? איך שם בלונדון? סקרלט לא התקשרה אלי.
אני נאנח בכבדות.
אני לא יודע איך לומר זאת בכלל, אבל אני פשוט אגיד. סקרלט ואני עמדנו על המדרכה, באה מכונית ופגעה בה. אנחנו בבית חולים.
שקט נשמע מהקו.
את עוד שם?
אני שואל בקול חלוש.
היא ערה?
היא שואלת בקול רועד שמעיד על בכי.
לא. היא עברה את הניתוח בשלום ומחכים שהיא תתייצב. אני שולח לך כרטיס אם את רוצה.
אני אומר. בכל זאת, סקרלט היא הבת שלה.
אני אקנה את הקרוב ביותר ואני באה. כשאני אגיע ללונדון אני אגיד לך.
אני מהמהם.
אתה בסדר?
השאלה שלה תופסת אותי מעט מופתע ולא מוכן. היא דואגת גם לי. היא אישה חזקה ואני שם לב שהיא מנסה לשמור על פאסון.
כן. תבואי. אם את צריכה עזרה עם הכרטיס או כל דבר אחר תתקשרי אלי.
אני אומר לה.
אין בעיה. תודה, תומס.
היא מנתקת.
אני מחכה שעות עד שאימא של סקרלט באה. בזמן שחיכיתי לה הייתי עם סקרלט. לא עזבתי אותה בכלל לרגע. הדלתות השקופות של החדר נפתחות ואימא שלה נכנסת. שעות הביקור נגמרו כבר ממזמן אבל לא השארתי לרופאים ברירה והם נתנו לי להישאר. היא מסתערת עלי בחיבוק ומייבבת. אני מחבק אותה חזק ומנחם אותה. "אנחנו צריכים להיות מאוחדים בשבילה." אני אומר ולא יודע מאיפה בא החוזק כדי לנחם אנשים אחרים, בזמן שגם אני זקוק למישהו שינחם אותי. "אני אשאיר אותך פה לבד איתה ואחזור עוד מעט. את רוצה אולי קפה או אוכל?" היא מנידה בראשה לשלילה. אני יוצא מהחדר והולך לקפיטריה וקונה לי כוס קפה. כשאני עולה לחדר אני רואה רופאים מוציאים את אימא של סקרלט מהחדר בזמן שהיא בוכה וצורחת. אני רץ אליהם. "מה קרה?" אני צועק. "המכונות התחילו ל...לצפצף פתאום כמו משוגעות, וה...העיפו א...אותי מהחדר." היא מייבבת. "אנחנו מבצעים בה החייאה. תצטרכו לשבת ולהמתין." אומר הרופא. הסבלנות שלי נגמרת. אני בועט בכיסא הקרוב אלי וחובט בקיר. אימא שלה מניחה את ידיה על גבי. "היא לא הייתה רוצה לראות אותך עושה את זה." היא מחזקת אותי. אנחנו מחזקים אחד את השני כי אנחנו יודעים ששנינו זקוקים לזה. "אנחנו מדברים עליה כאילו היא מתה!" אני אומר מזועזע. "בוא נשב, תומס. נותר לנו רק להמתין." אנחנו מתיישבים על הכיסאות. הרגל שלי לא מפסיקה לזוז. אני טומן את ראשי בין ידי ומתפלל. אחרי כמה דקות רופא ניגש אלינו. אני קם ישר וכל גופי נדרך. הוא נעמד מולנו. "אני..."
***
כן אני כלבה בגלל שהפסקתי כאן דווקא במתח
המטרה לפרק הבא 140 הצבעות ו60 תגובות
אתם בהחלט מסוגלים
לכו על זה פיפול