הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 3:

התעוררתי בבוקר, זה היה הבוקר הכי יפה בחיים שלי, איידן היה לידי, נתתי לו נשיקה והרחתי את הריח הטוב שלו, לא ראיתי בן אדם שקם בבוקר עם ריח טוב כמו של איידן, קמתי מהמיטה בשקט נזהרת לא להעיר את איידן, נכנסתי למקלחת שבחדר שלי, שטפתי פנים וצחצחתי פנים, הרמתי את הראש מעט וראיתי במראה את איידן מסתכל עלי, "הבלת אותי" אמרתי בקול רועד, איך לא שמעתי אותו קם, האמת שדי נבהלתי, אבל בשניה שהוא חיבק אותי מיד נרגעתי, איידן תמיד דאג לתת לי ביטחון, תמיד הרגשתי בטוחה לידו, איידן צחצח שיניים ויצאנו מחדר האמבטיה, לקחתי בגדים מארון, ואיידן הלך לכיון האמבטיה שוב, "אתה יכול להתלבש פה אתה יודע" אמרתי, כשאני עדיין מתלבטת מה ללבוש "אני פשוט... חשבתי.. את.." הוא מגמגם, הסתובבתי אליו והוא היה נבוך, התקרבתי אליו, הרמתי את הראש כדי שאני אוכל להסתכל בעיניים היפות שלו "אתה מתבייש ממני?" שאלתי, הוא חייך "חשבתי שאת מרגישה לא בנוח" הוא אמר בפשטות "יאללה תתלבש" אמרתי והסתובבתי לכייון, הורדתי מכנסיים ונשארתי בתחתונים, לקחתי גינס והפלתי אותו על הרצפה, בכוונה, התכופפתי כשאני עם הגב אליו, ידעתי שהוא מסתכל "בואי אלי" הוא קבע "יש בית ספר" אמרתי והורדתי חולצה, "אני אגמור מהר" הוא אמר ואני חייכתי במבוכה, הסתובבתי אליו, "אחר כך" אמרתי בשקט, הוא תפס את הפנים שלי בעדינות והדביק לי נישקה, חזרתי לארון ולקחתי גינס כחול וחולצת בית ספר בצבע אפור, הסתובבתי חזרה ואיידן היה כבר לבוש, הוא התיישב על המיטה וחיכה שאני אסיים, החלקתי את השיער שלי באופן הקבוע, מרחתי קצת מסקרה "למה את מתאפרת?" איידן שאל בטון עצבני, הוא תמיד אומר שאני לא צריכה את זה על הפנים שלי, ואני מכערת את עצמי, תמיד הייתי יפה, כולם היו אומרים לי את זה, כל הבנות היו חברות שלי, אבל אף אחד לא הייתה כנה איתי, חוץ מנטלי, בעצם היא היחידה שאני מחשיבה כ'חברה' כל השאר לא כל כך נחשבות, אני אף פעם לא ראיתי את היופי שלי כמשהו טוב, תמיד זה גרם לי להתבלט ואני לא אהבתי את זה, לא היה לי ביטחון, עד שאיידן הגיע "בייב סיימת?" הוא שאל ואני הנהנתי, איידן לקח את התיקים שלנו וירדנו לסלון, אבא שלי ואמלי היו שם "אני לוקח אותה היום, יום טוב ילדים" אבא שלי אמר בחיוך, "ביי" אמרתי ונתתי לו נשיקה, יצאנו מהבית ונכנסנו לאוטו, אני בכלל לא מבינה למה אנחנו נוסעים באוטו, הבית ספר בסוף הרחוב, אבל איידן עצלן, תוך 2 דקות הגענו וכולם עמדו בכניסה של בית ספר, יצאנו מהאוטו ואיידן הלך להגיד שלום לחברים שלו, ואני התקדמתי לעבר נטלי והבנות, שמעתי מלא לחישות, אבל התרגלתי, "בוקר טוב אחותי" אמרתי בחיוך "איזה יפה את, גם על הבוקר" היא אמרה, ואני זרקתי לעברה מבט מאיים, היא יודעת שאני שונאת את זה, אבל ידעתי שהיא אומרת את האמת, יש ימים שאני נראת רע על הבוקר ונטלי דואגת להגיד לי את זה, כל הבנות חיבקו אותי ואמרו לי בוקר טוב,נכנסו לכיוון בית ספר ושוב שמעתי אותן מדברות עלי, אבל כמו שכבר אמרתי, התרגלתי! "אמה" שמעתי קול קורא, הסתובבתי ואיידן סימן לי עם היד לבוא לקראתו, ביקשתי מנטלי לבוא איתי, התקדמנו לעבר איידן "מה?" שאלתי בשקט "בייב, תתקשרי אלי שאת מסיימת אני אחזיר אותך הביתה" הוא אמר ואני הנהנתי, הוא נתן לי נשיקה, לפתע עבר לידנו מישהו, לא הכרתי אותו , הוא מלמל משהו בשקט, התפללתי שאיידן לא שמע, איידן התנתק ממני במהירות "מה אמרת?" איידן שאל בעצבים "הוא לא אמר כלום" הגנתי על הבחור, אם יש משהו שאני שונאת זה שאיידן רב, וזה קורה הרבה, הוא פשוט שומר עלי יותר מידי, אני אוהבת שהוא עושה את זה, הוא נותן לי ביטחון, אבל הוא לא יכול להתחרפן מכל מילה , ואיידן כבר רתח מעצבים, הבחור נעמד במולו בחיוך "דיי מאמי אני מתחננת תשחרר מזה" התחננתי לאיידן, קיוותי שזה יעזור, כל החברים של איידן נעמדו מאחורינו, כולם זרקו מבט מאיים, הבחור שם לב לזה, הוא לקח את הרגליים שלו וברח משם "תודה" מלמלתי בשקט "לא אלכס, את לא יכולה לתת לכל אחד לדבר אלייך איך שהוא רוצה!" איידן צעק, כולם היו לידינו ושמעו אותו צועק, באישהו מקום הבנתי את הכעס שלו, "אתה לא יכול להתעצבן מכל שטות" אמרתי ושילבתי ידיים בעצבים "בסדר" הוא אמר, הוא חיבק אותי בעדינות "לכי שלא תאחרי לשיעור" הוא אמר והתנתק ממני "איידן בבקשה, בלי שטיות" ביקשתי "בסדר בייב" הוא אמר, נתתי לעברו מבט אחרון ואני ונטלי נכנסנו לבית הספר, עברו דרך הלוקר ולקחנו את הדברים לשיעור הקרוב, צעדנו לכיתה, דיברתי עם נטלי ולפתע מישהו נתקע בי עם הכתף "אח" אמרתי ומעדתי וכל הספרים נפלו לי מהידיים "אוי אני מצטער" אמר הבחור שנתקע בי "זה בסדר" אמרתי והתכופפתי להרים את הספרים שלי, הוא מיד התכופף והושיט לי חלק מהדברים "תודה" אמרתי ונכנסנו לכיתה, התיישבנו במקום שלנו "וואו איזה מוזר זה" נטלי אמרה "מה מוזר?" שאלתי בשקט "מי זה היה? בחיים לא ראיתי אותו בבית הספר" נטלי אמרה בחשדנות "בטח משהו מהשכבות הנמכות" אמרתי, ניסיתי לחפש היגיון, אין לא כוח לשטיות האלה, פתאום נזכרתי למה אני שונאת להיות מרכז העיניינים, הבחנתי בפתק שנזרק על הרצפה לכיון השולחן שלי, הרמתי אותו בשקט, והסתכלתי מסביב לבדוק אם מישהו מסתכל , אך אף אחד לא הסתכל 'מה עם איידן? תשמרי עליו טוב, לא נראה שאת טובה בזה' היה רשום בפתק, תמיד זרקו לעברי פתקים, ומילים ומבטים, אף פעם לא התייחסתי, התרגלתי למצב, הוא לא מעניין אותי, אבל מזה תשמרי עליו? יכול להיות שהוא עושה משהו שאני לא יודעת, אני שונאת את זה שכולם דחופים את האף שלהם לעיניים שלי, הראתי לנטלי את הפתק והיא לא אמרה מילה, היא יודעת הכל, כל דבר אני מספרת לה, כמו שאמרתי היא היחידה שאומרת לי את האמת בפנים ולא כמו השאר שיודעים ללכת רק מאחורי הגב, תמיד חשבתי שאולי עדיף לי לפרוש מהלימודים, אבא שלי תמיד אמא שאני מסודרת לכל החיים אז אני לא רואה סיבה להמשיך ללמוד, יצאתי מכיתה בעצבים למרגש.