הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 15:

ליאם התיישב לידי ולא אמר מילה, הוא ניגב לי את הדמעות בשקט, נכנסנו לחדר וקרי ישנה, החלפתי לפג'מה ונכנסתי למיטה, ליאם נתן לי נשיקה על המצב והתקדם לכיוון הדלת "ליאם.." מלמלתי בשקט "כן?" הוא שאל והסתובב אלי "תוכל להישאר איתי עד שאני ארדם?" שאלתי והוא הנהנן והתקדם לעברי, שמתי את הראש על הברכיים שלו והוא ליטף את שערי, לאט לאט הרגשתי את העיניים שלי נהיות כבדות ונרדמתי.
קמתי בבוקר וליאם לא היה, העיניים שרפו לי מכמות הדמעות שהוצאתי אתמול, הלכתי לשטוף פנים ןצחצחתי שיניים, בחרתי גינס צמוד גבוה וחולצה זרוקה שהכתף משוחררת, התלבשתי מהר ויצאתי לשיעור, קרי כבר יצאה אז קבענו שניפגש בקפטריה, בסיום השעתיים הלכתי לקפיטריה והתיישבתי ליד קרי והחברים שלה, ראיתי את ליאם נכנס לקפטריה והתאפקתי לא להתפוצץ מצחוק שראיתי אותו מנסה להעיף בעדינות את הבנות שמנסות לדבר איתו, הוא הבחין בין ומיד סילק ממנו את הבנות, הוא התיישב מולי "איך את?" הוא שאל בלחש ואני הנהנתי עם הראש וסמנתי לו שבסדר, כל העיניים של כל התלמידים היו עלינו, כולים יודעים שאנחנו מסתובבים מעט ביחד וזה מעורר בלגן, בחיים לא ראו את ליאם רדין מסתובב עם בחורה יותר מפעם אחת וגרם להמון דיבורים סביבי, סיימתי לאכול ויצאתי החוץ, שמעתי את ליאם קורא בשמי אך לא הסתובתתי, לפתע הרגשתי מישהו אוחז בי , בשנייה אחת הוא סובב אותי וליאם עמד מולי "קראתי לך" הוא אמר "לא שמעתי" שיקרתי "בא לך לבוא אלי היום?" הוא שאל ואני העפתי מבט מסביב ןראיתי את העיניים של כולנו נעוצות בנו "כולם מסתכלים" אמרתי בשקט והורדתי את מבטי "למי אכפת מכולם" ליאם אמר ושיחרר את האחיזה שלו ממני "ממתי אכפת לך?" ליאם שאל בעצבים "מאז ששניה אחת אין מישהו שלא מסתכל" אמרתי בשקט "הבנתי" ליאם אמר והלך ממני, ראיתי אותו מתרחק ממני הרגשתי שפגעתי בו, "רגע! ליאם!" צעקתי והגברתי את קצב ההליכה שלי ונעמדתי מולו "לא הכוונתי להעליב אותך" אמרתי "בסדר" הוא אמר "אתה לא מדבר איתי עכשיו?" שאלתי "אין לי עצבים אליך!" הוא אמר וחתך אותי והמשיך בדרכו, השאר היום עבר מהר, לא הצלחתי להוציא מהראש את מה שליאם אמר לי, הרגשתי מין כאב חד בבטן כשראיתי אותו עובר מולי עם איזה בלונדינית אקראית שבטוח מצא לפני שעה, הוא חלף על פני והתעלם ממני לגמרי, נכנסתי לחדר וקברתי את עצמי במיטה.
**נקודת המבט של ליאם**
"מה את עושה פה?" שאלתי מייגן שהייתה בדירה שלי "חיכיתי לך" היא אמרה "זה היה אתמול, למה לא הלכת?" שאלתי אותה, בדרך כלל היא אוספת את הדברים שלה והולכת אחרי שאני מזיין אותה "אני צריך ללכת" אמרתי לה והיא לקחה התיק שלך והתקדמה לכיוון הדלת "תתקשר אלי" היא אמרה מבלי להסתכל עלי ויצאה, טרקתי את הדלת אחריה ונכנסתי לדירה, צנחתי על הספה וחשבתי על אמה, השיער הארוך שלה והצבע עיניים שלה היה בגוון אפור שעוד לא ראיתי, גוון העור שלה היה שזוף, לא היה חזה גדול אבל הוא בהחלט התאים בצורה מושלמת לגוף שלה, אף פעם לא ראיתי מישהי כמוה לפני, הפנים שלה היו ממש כמו של מלאך, היא הייתה יפהפה בצורה בלתי רגילה ומושלמת, אבל מאחורי כל זה מסתתר משהו קר, הנוכחות שלה גמרה לי לרצות להכיר אותה יותר, בזמן הקצר שאני מכיר אותה הבחנתי בשתי דברים, בחוסר היכולת שלה להיות צינית והדבר השני הוא שהיא לא מדברת הרבה וכשהיא מדברת היא מתנהגת כמו כלבה, יש סביבה המון חומות, בטח כדי להרחיק ממנה בנים כמוני. מתחת לפנים של "הילדה הטובה" הסתתר משהו אחר, היא שנאה אותי מהרגע שראתה אותי, סוף סוף מצאתי מישהי שמעניינית אותי מספיק בשביל להכיר אותה והיא לא רוצה, הבחורה היחידה שאי פעם התעניינתי בה לא מעוניינת בי.
התקשרתי אלייה ואחרי צלצול אחד היא ענתה לי "בואי אלי" אמרתי מיד שהיא ענתה "מה?" היא מלמלה בשקט "אני צריך לדבר איתך" אמרתי "טוב" היא מלמלה "אני בא לקחת אותך" אמרתי והיא סירבה, נתתי לה את הכתובת שלי וחיכיתי, עשר דקות חלפו ונשמע דפיקה בדלת.
מהרתי לפתוח את הדלת והיא עמדה מולי, היא חבשה גינס הדוק עד מאוד וגופיה צמודה שמבליטה לה את החזה בצורה מושלמת, השיער שלה היה אסוף לקוקו גבוה ומתוח וראו את תווי הפנים שלה בצורה הכי יפה שראיתי אי פעם "אתה מזמין אותי להיכנס או שנישאר לעמוד" היא אמרה בציחקוק קל "בואי כנסי" אמרתע בחצי חיוך, היא התקדמב לעבר הספה ורצתה להתיישב עלייב, הרגשתי לא בנוח, אני מזיין רק על הספה שלי, אף אחת לא נכנסה לי בחיים לחדר, הרגשתי לא נעים שהיא תישב על הספה המגעילה הזאת "חכי, שבי כאן" מלמלתי והצבעתי לעברה הכורסה שהייתה צמודה לספה, היא לא אמרה מילה והתיישבה "על מה רצית לדבר?" היא שאלה "אני מצטער שדיברתי אליך ככה היום, אני לא יודע מה קרה לי" אמרתי בשקט "זה בסדר פשוט..." התחלתי להגיד ולקחתי נשימה עמוקה, "אני רגילה לזה שכל העיניים מסביבי, ככה זה היה בבית ספר הקודם, רציתי להתחיל פה מחדש בלי הרבה עניין סביבי" אמרתי בשקט, אני לא נוהגת בדרך כלל לספר לא לאנשים על החיים שלי, אבל משהו עם ליאם גורם לי להרגיש בנוח, הנוכחות שלו גורמת לי להרבה ביטחון ואני מרגישה חופשיה לדבר איתו "אני מבין ואני מצטער על זה, אני אבין אם לא תרצי לדבר איתי, מסביבי תמיד יש עניינים ואם זה לא מתאים לך אני אכבד את זה" הוא אמר בקול מאוכזב ואני רציתי לצעוק עליו, איך הוא יכול לחשוב שאני לא רוצה אותו בסביבה שלי, זה היה כל כך מפגר מצידו לחשוב ככה "לא! זה פשוט שטיפה נלחצתי" מלמלתי בשקט, עברו כמה דקות של דממה מביכה, ליאם לא הפסיקה להסתכל עלי, עיניו ננעצו בצמיד שאיידן נתן לי במתנה, לבסוף ליאם שאל "מי זאת אמלי?" לשמוע אותו אומר את השם שלה עשה לי צמרמורת בגוף, "זאת... אחותי.. זאת אומרת הייתה" מלמלתי בשקט, זה לא שאני כל כך להוטה לספר על החיים שלי, אבל הרגשתי צורך לפרוק את הכל אחד ולתמיד, אני בטוחה שלא אצליח לדבר על הכל אבל אני חייבת לנסות "הייתה?" ליאם שאל במבוכה, הרגשתי את הדמעות מאיימות לצאת, לא רציתי להיות חלשה בעיניי ליאם, אני אף פעם לא בוכה סתם, אבל ליאם לא מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת את זה "היא נרצחה" אמרתי מבלי להסתכל ודמעה אחת הצליחה לברוח והוא הבחין בזה "אמה אני ממש מצטער, לא התכוונתי" הוא אמר מלא רגשות אשם "זה בסדר" אמרתי וניסיתי לזרוק לעברו חיוך מספק.