הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 7:

הימים האחרונים עוברים לי לאט, אני מרגישה שהכל מסביבי נעלם לי, אני מפחד מהעובדה שכל רגע יכולים להיכנס לבית שלי ולדרוש מאבא שלי דברים שהוא אינו יכול לתת,לא הצלחתי להבין איך העולם היפה היפה לי עוד להישבר בשנייה, איידן נשאר לידי כל הזמן, הוא מעדיף להיות איתי כל היום מאשר לבלות דקה אחת עם החברים שלו, אני מעריכה את זה אבל אני פוחדת שהוא יאבד אותם בגללי, כל כך הרבה קורה ואני לא מצליחה לעמוד בזה "בייב?" איידן קרא והניח את ידו על הכתף שלי בזהירות, לא עניתי רק הרמתי את המבט שלי לעברו, הוא הושיט את ידו לעבר הפנים וניגב את הדמעות שלי בזהירות, אפילו לא שמתי לב שאני בוכה, הייתי מרוכזת כל כך בתוך עצמי "על מה את חושבת?" הוא שאל "סתם.. אני לא מבינה איך זה.." התחלתי להגיד ונעצרתי ובאמצע המשפט "אני לא יכול להגיד שאני מבין אותך, כי אני לא, אני רק יכול להגיד לך, שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך יותר! את הנשמה שלי ואני לא אתן לאף אחד לקחת אותך ממני" הוא אמר, הבטתי לתוך העיניים היפות שלו שכל כך אהבתי "אני לא יודעת איך להודות לך, אני מאושרת שיש לי אותך" אמרתי בשקט והוא משך אותי לחיבוק "אני אוהב אותך" הוא אמר לתוך השיער שלי ואני חייכתי בשקט, לפתע אמלי נכנסה לחדר שלי וכולה מלאה דמעות, התנתקתי מאיידן ורצתי לעברה, התכופפתי אליה "מה קרה קטנה שלי?" שאלתי והרמתי אותה לשבת על המיטה "אבא עומד למות?" היא שאלה והשאלה שלה חנקה אותי, אמנם היא רק בת 12 אבל היא מבינה עיניין ומבינה מה קורה סביבה "מה פתאום!" איידן אמר, מנסה להיות בטוח בעצמו, הוא ראה שלא הצלחתי לענות והוצפתי מחשבות "אבל הוא היה הרבה.. הרבה" היא ניסתה להגיד ונחנקה מרוב דמעות, איידן קם לעבר שולחן האיפור שלי ולקח נייר, הוא ניגב לה את הדמעות בעדינות "אמלי, אני אשמור עלייך אני מבטיחה! שום דבר לא יקרה לנו" אמרתי בביטחון והיא הנהנה וחייכה חצי חיוך "רוצה לישון איתי?" שאלתי אותה ושוב היא הנהנה בשקט, נכנסנו למיטה ואמלי ישנה ביני לבין איידן "לילה טוב בייב" איידן אמר בלחש ואני התרוממתי מעט ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.

קמתי בבוקר והייתי לבד במיטה, לרגע לא הבנתי איפה איידן ואמלי, האמת שממש נלחצתי, לקחתי נשימה עמוקה וירדתי לסלון, לא היה שם אף אחד, התחלתי לפחד שוב, ניסיתי להרגיע את עצמי, אך זה לא עבד, עליתי לחדר האמבטיה והדלת הייתה סגורה, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת, למולי נגלה כתם דם צמוד לשירותים, רצתי לחדר שלי ולקחתי מהר את הטלפון, חייגתי לאיידן אך הטלפון שלו נשאר בבית, פחדתי, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים, הרגשתי רעד מתפשט על כולי, הדמעות החלו לרדת מעצמן ואני לא הבנתי מה קורה סביב, שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, אך לא היה שום קול כדי לסמנן לי מי נכנסה, סגרתי את הדלת בשקט והתיישבתי בדממה, שמעתי צעדים מתקרבים לעבר הדלת שלי, הנשימות שלי לא הסתדרו וכל כך פחדתי ממה שהולך לקרות, לפתע איידן פותח את הדלת ואמלי איתו, לא הצלחתי לסדר את הנשימות כל כך שמחתי שראיתי אותם ולא מישהו אחר,איידן התקדם אלי בריצה "בייב מה קרה?" הוא שאל בבהלה וניגב את הדמעות שלי "איפה הייתם?" שאלתי בגמגום "כל האמבטיה דם ו.." נעצרתי , לא הצלחתי לדבר מרוב הדמעות שפשוט יצאו מעצבן "מאמי, תרגיעי הכל בסדר" הוא אמר בחיוך "הכנסתי לאמלי שוקו, והיא הפילה את הכוס והיא נשברה לה על היד, אז ירד לה קצת, ולא היה לכם תחבושת אז הלכנו לקנות" הוא אמר ופתאום הרגשתי כל כך מפגרת, לא חשבתי בהיגיון וישר נלחצתי "לא לקחת את הטלפון, האמבטיה, ולא היה אף אחד בבית.. נלחצתי" אמרתי, ניסיתי להצדיק את עצמי, למרות שלא הייתי צריכה להילחץ ככה "זה בסדר מאמי שלי, תפסיקי לבכות" הוא אמר והרים אותי לעמוד על הרגלים, הלכתי לאמלי שעמדה בצד מבלי להגיד מילה "תראי לי מה קרה לך" אמרתי לה והיא הושיטה לי את ידה החבולה, נתתי לה נשיקה עדינה על התחבושות "עזר?" אמרתי בחיוך והיא הנהנה, כולם התארגנו לצאת לבית ספר, אחרי מעט זמן היינו מוכנים, איידן ואמלי חיכו לי באוטו,נעלתי נעליים ויצאתי מהר, נכנסנו לאוטו ונסענו, תוך זמן קצר הגענו לבית הספר של אמלי, איידן יצא איתה וליווה אותה לכיתה, חשבתי על איידן, בזמן האחרון אני חושבת עליו הרבה, הוא כל מה שנותר לי יציב בחיים, הוא תמיד איתי, למרות שקשה והוא יודע שהמצב מסובך הוא לא בורח, איידן נכנס לאוטו חזרה "למה את מחייכת?" הוא שאל ואני התעוררתי מהמחשבת שלי עליו "סתם.." מלמלתי בשקט, הוא הוריד את מבטו ממני והמשיך לנסוע "אני שמחה שיש לי אותך" אמרתי בשקט, הוא הניח את ידו על הירך שלי וליטף אותי בעדינות, הגענו לבית ספר ושוב העיניים של כולם עלינו, לשנייה שכחתי כמה זה נורא, יצאנו מהאוטו בשקט ונטלי רצה לעברי "אמה, איפה היית חיפשתי אותך בטירוף" היא אמרה בטון לחוץ, איידן נתן לי נישקה על הראש והתקדם לעבר החברים שלו, "סתם אבא שלי לא הרגיש טוב" שיקרתי, לא רציתי לחלוק עם כולם את הבעיות שלי, למרות שנטלי החברה היחידה האמיתית שיש לי "אה והוא בסדר עכשיו?" היא שאלה ואני הנהנתי, התקדמתי לשער וכל הבנות חיכו לי שם, כולן שאלו אותי למה לא הגעתי מספר ימים ואם הכל בסדר, שנאתי את הצביעות הזאת, ידעתי שהן שואלת רק כי חסר להם חומר מגעיל להגיד עלי, אבל זה כבר לא הפריע לי, אני לא אוהבת להיות מרכז העיניינים, אבל לפעמים יש בזה צדדים חיובים, תמיד להגיע לכל המסיבות השוות, כולם רוצים להיות בחברתך, אבל שוב הדברים הרעים עולים על הטובים, ככה שהייתי מעדיפה להיות פתוח בולטת, לפתע שמעתי את איידן קורא לי מרחוק, אמרתי לנטלי לחכות לי שנייה והתחלתי להתקדם אליו "בייב, אם משהו קורה אפילו הכי קטן ישר תתקשרי אלי!" הוא קבע יותר מאשר אמר ואני הנהנתי לחיוב, הוא נתן לי נשיקה עדינה על השפתיים והלך.