הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 31:

"בוקר טוב קטנה שלי" הערתי את אמה בנשיקות קטנות וליטופים "בוקר טוב" היא אמרה והסתובבה אלי, אפילו כשהיא מתעוררת הריח שלה כל כך טוב שזה הורג אותי לפעמים, הורדתי את השמיכה ממנה וחשפתי את הגופה העירום, נישקתי אותה נשיקות קטונות ורטובות עד שהגעתי לבטן "אני לא מאמין שהולך להיות לנו ילד" מלמלתי בשקט "איזה מזל שעוד חודש אני מסיימת ללמוד" היא אמרה וצדקה, הרי הפלה לא באה בחשבון בכלל, ןגם שלא יראו את חברה שלי עם בטן של היריון, גם ככה כולם מסתכלים עלינו מוזר ורק מחכים שאני ואמה ניפרד "צודקת בייב" אמרתי וקמתי על רגלי ואמה מיד אחרי, היא שמה תחתונים ואת החולצה שלי מהיום הקודם "כבר אמרתי לך שאני אוהב שאת שמה את החולצה שלי" אמרתי והיא חייכה אלי "אני רעבה" היא אמרה שהתישבנו בסלון "מה בא לך לאכול?" שאלתי והיא עשתה פרצוף חושב כיאלו לא יודעת מה בא לה "חביתה?" שאלתי והיא הנהנה, קמתי למטבח וחתכתי לה ירקות ושמתי בצלחה קטנה הוספתי ליד זה הרבה גבינות ושמתי את הביצים על המחבת, טיגנתנ אותה וסיימתי ושמתי לה בצלחת, סחטתי לה מיץ תפוזים ושמתי בכוס גדולה, אחרי שסיימתי ניגשתי אלייה והיא הייתה בטלפון "בואי בייב" אמרתי והיא לא התייחסה "הלו" אמרתי ונופפתי עם הידיים, הפרצוף שלה היה מוזר ולא הבנתי מה קרה "אמה הכל בסדר?" שאלתי אותה והיא לא ענתה, לקחתי את הטלפון ממנה והסתכלתי על המסך, היא שקעה בהודעה 'אבא שלך ואחותך זה רק ההתחלה, חכי שנגיע אליך אמה! כל כלב בא יומו' היה כתוב בהודעה מחקתי את ההודעה, והזזתי את המבט של אמה שתסתכל עלי "היי, אני פה ואף אחד בחיים לך יפגע בך כשאני בסביבה ברור?" אמרתי בקול עבה וצרוד שתבין שאני מתכוון לכל מילה שלי! היא הנהנה וניסתה לחייך "עכשיו בואי לאכול" אמרתי והרמתי אותה בשתיי ידיים עד למטבח.

כל דקה שעוברת אני חושב על זה שאולי מישהו מנסה לפגוע בה, אני חייב להגיע לאבא שלי ולהבין מה הולך, מה אמה קשורה לעסקים שלו,אני יודע שהעסקים שלא חוקיים, ואני לא מבין איך זה קשור לאמה, אני יודע שאחותה של אמה נרצחה, ואבא שלה ברח ובגלל זה היא עברה לבית ספר הזה, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה, גם אני אצטרך למוות בשבילה במיוחד עכשיו שהולך להיות לנו ילד משותף, אני לא כל כך יודע איך לגשת לעניין הזה, אחרי שלא דיברתי עם אבא שלי כל כך הרבה שנים, הקפצתי את אמה לבית ספר ואמרתי לה שנוסע לסידורים שקשורים לבית, נסעתי לאבא שלי, אבא אם אפשר לקורא לו בכלל ככה, הנסיעה ערכה לפחות חצי שעה, חניתי ליד הבית הענק שלו, נשימה עמוקה והחלטתי שאני חייב לעשן לפני כדי להירגע קצת, הדלקתי סיגריה ושאפתי את העשן הסמיך שהרגיע אותי קצת, חשבתי על  איך בדיוק אני אמור להתחיל את השיחה אחרי שש שנים שאנחנו לא בקשר, שאפתי את העשן פעם אחרונה וכיביתי את הסיגריה, נכנסתי בשביל הגישה, לפתע צץ לי שמור הכניסה ושאל אותי מי אני, וזה גרם לי לגחך "אני הבן שלו" אמרתי מבלי להגיד את השם שלו, "איו לך אישור להיכנס" הוא אמר במבט קשוח "תגיד לאבא שלי שהבן שלו בחוץ" אמרתי בטון כבד שילבתי ידיים בעצבים" הוא סימס משהו בטלפון ופתח לי את הדלת, נכנסתי והבטתי סביב, לא הרבה השתנה חוץ מהתמונה של אמא שלי, לפני שעזבתי היא הייתה מונחת בפינה ועכשיו הוא הגדיל אותה והיא תפסה לפחות חצי מהקיר, זאת הייתה התמונה הכי יפה שלה, העיניים האפורות שלה מילאו אותי, כל כך הרבה זמן שלא הבטתי בהן, "למה זכיתי לביקור של הבן שלי?" אבא שלי שאל והלב שלי דפק בחוזקה, חוץ מהשיער שטיפה האפיר הוא לא השתנה, העיניים השחורות שלו היו קרות בדיוק כמו ביום שהלכתי "תפסיק לאיים על חברה שלי" אמרתי בלחש אך בביטחון מוחלט "איך זה שאתה בא לבית שלי ואומר לי מה לעשות? אתה קצת מתבלבל בן" הוא אמר והתיישב על הספה הגדולה "היא לא עשתה לך כלום, תשחרר ממנה" אמרתי בעצבים "היא לא, אבל אבא שלך הבן הזונה הזה עשה הרבה" הוא אמר בקול קר, ואני רק חושב איך הוא יכול להיות כזה כל הזמן, בגללו אמא מתה ואני לא אשכח לו את זה בחיים, אני יודע שאם הוא היה יודע שזה מה שיקרה הוא בחיים לא היה נותן לזה לקרות, אבל זאת עובדה וזה מה שקרה ואני לא מסוגל להמשיך להסתכל עליו "אני לא אתן לך לקחת עוד דבר מהחיים שלי" אמרתי בעצבים "מה כבר לקחתי לך ליאם?" הוא אמר בגיחוך קליל, הוא יודע לאן השיחה הולכת להתקדם, ככה זה תמיד נגמר "לקחת לי את אמא, אני לא אתן לך לקחת לי גם את אמה" אמרתי "אני לא לקחתי את אמא!" הוא אמר והרים את קולו וזה גרם לי להרגיש טיפה אשם, שאני כל הזמן מזכיר לו את מותה "אתה יודע טוב מאוד שלא הייתי נותן לזה לקרות אם הייתי יודע!" הוא אמר מנסה להצדיק את עצמו בפעם המיליון "שום דבר שתגיד לא ישנה את העובדה שאמא איננה בגלל העבודה המזדיינת שלך!" צעקתי עליו וראיתי את העיניים שלו פעם ראשונה מאז השש שנים נוצצות, כיאלו הוא עומד להתפרק, אבל אבא שלי תמיד לימד אותי שגבר אמיתי לא בוכה אף פעם, שהוא צריך להתמודד עם הבעיות שלו גם אם זה אומר להתמודד לגמרי לבד "מה אתה ליאם?" הוא אמר בלחש "שתעזוב את אמה בשקט, היא לא מפריעה לך וכך גם אני" מלמלתי בשקט "אני מצטער, זה מאוחר מידי, היית צריך לבוא קודם" הוא אמר במבט עצוב וראיתי שהוא מתחרט, אבל מספיק כדי לבקש סליחה או לעצור את עצמו "מה עשית אדי?" שאלתי אותך ומיד התחרטתי "תאונה" הוא מלמלתי בשקט "מה תאונה אדי מה??" צעקתי בשוק ממנו "היא בהריון, אתה תהרוג את הילד שלי!" צעקתי הכי חזק שיכולתי "אני לא ידעתי, אתה יודע שאנחנו לא הורגים נשים בהריון וילדים" הוא אמר "ואת חברה שלי , את אמא שלי, ואת הילד שלי כן?" שאלתי ודמעות מילאו את העיניים שלי, לא הצלחתי לנשום "תעצור את זה" אמרתי כמעט מתחנן למרות שאני מכיר אותו יותר טוב מעצמי ויודע שהוא בחיים לא הפסיק פעולה, גם לא בשביל הבן שלו "אני לא יכול, אתה יכול רק להתפלל שהיא תצא מזה" הוא אמר בקול קר נטול רגש "אתה בן זונה, אתה כל כך תשלם על זה, אם היא לא תצא מזה בחיים" צעקתי עליו ושברתי את הדבר הראשון שראיתי.