הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 11:

-בתמונה:אמה-
הגעתי לפנימיה, לא הפסקתי לחשוב על הפרצוף של איידן כשהוא התרחק ממני, לקחתי את המפתח לחדר שלי הוצאתי את כל הדברים ונאבקתי לסחוב אותם עד לחדר, אחרי מאמץ רב הגעתי, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת, למולי נגלה חדר די גדול, עם שתי מיטות יחיד ושידה צמודה לכל אחד מהן, ארון ועוד דלת, הנחתי שזאת המקלחת, הכנסתי את כל הדברים שלי בשקט, לא היה אף אחד בחדר, התחלתי לסדר את הדברים שלי במקום, לפתע הדלת נפתחה ומולי עמדה בחורה גבוה ויפה, העיניים שלה היום בצבע חום בהיר עמוק, השיער שלה היה בגוום תואם "את השותפה שלי?" היא שאלה בחיוך ואני הנהנתי לכיוונה "קוראים לי קרי, נעים מאוד" היא אמרה והושיטה את ידה קדימה, אני חייכתי לעברה מבלי להגיד מילה "את יודעת עכשיו תורך להגיד איך קוראים לך" היא אמרה ופלטה ציחקוק קטן "אה סליחה.. אני אמה" אמרתי "רוצה שנעשה סיבוב? אני אראה לך את האיזור" היא אמרה ואני הנהנתי לשלילה "אני צריכה לסדר את הדברים" אמרתי בסירוב "אני אעזור לך אחר כך, בואי" היא אמרה ומשכה אותי ממפרק ידי, הייתי צריכה קצת שחרור, להתאוור להכיר דברים חדשים, עבר עלי לא מאט בפרק זמן קצר, קרי הראתה לי את הכיתות וחדרי מעבדה, לבסוף הגענו לקפיטריה, שם ישבו כל החברים שלה, התקדמנו לעברם והיא הציגה אותי בפניהם, שמעתי המון לחשושים ןהצבעות לעברי, הייתי רגילה לזה אבל הפעם לא נתתי לזה להשפיע עלי, היישבנו והתחלנו לאכול "מי זה?" שאלתי את קרי כשראתי את אותו ילד, הוא היה נראה גדול יותר מכולם, היה לו זיפים והמון קעקועים על אחת מזרועות שלו, הוא היה שריר, עיניו היו בצבע לא ברור, אפור עם ירוק, לא הצלחתי להבחין בצבע המדויק, השפתיים שלו היו מלאות ויפות, הוא פשוט הפנט אותי במבט, המבט שלו היה קר ואפל "הו, זה ליאם, אף אחד לא מדבר איתו, הוא נוטה להתרחק מכולם" קרי אמרה, כשעדיין המשכתי להתסכל עליו היא הזיזה את מבטי אליה "זה חסר סיכוי, הוא עבר על חצי מהבנות פה, לא הייתה לו חברה אף פעם" קרי אמרה "לא התכוונתי לנסות" מלמלתי בשקט, שאר היום עבר במהירות, הייתי הרבה עם קרי והחברים שלה , הם היו נחמדים והתיחסו אלי בנימוס, התקדמתי לעבר המעבדה במהירות, איחרתי בכמה דקות, ניגשתי למורה ומסרתי לו את הדפים "יש מקום פנוי ליד ליאם" הוא אמר והצביע עליו, הבחנתי בו שוב, זה היה אותו בחור שנכנס לקפיטירה, התיישבתי לידו והשיעור התחיל, עבר מחצית מהשיער, ליאם לא הפסיק להתסכל עלי, לבסוף התעצבנתי והסתובבתי אליו "יש סיבה שאתה בוהה בי ככה?" שאלתי בעצבים והוא חייך, החיוך שלו היה מושלם, הגומות שלו היו שוקעות והשיינים שלו היו ישרות ולבנות "אני לא מכיר אותך, את חדשה?" הוא שאל בשקט ואני הנהנתי "נעים מאוד, אני ליאם" הוא אמר "כן, אני יודעת מי אתה" אמרתי והוא חייך חצי חיוך "השם שלי הולך לפני" הוא אמר בשחצנות "לא הייתי לוקחת את זה לקום חיובי" אמרתי בקרירות "מה את אומרת" הוא אמר בטון עצבני "שמעת אותי טוב מאוד" אמרתי בטוחה בעצמי "אף אחד לא מסתבך איתי כאן, לא כדי לך להיות הראשונה" הוא אמר במלאו הביטחון וגרם ללב שלי לדפוק מהר, קמתי ומהר ויצאתי מהכיתה, רק הגעתי וכבר הסתבכתי, אני אף פעם לא יודעת מתי לסגור את הפה, אני חייבת להיות פחות בולטת, התקדמתי במהירות ולעבר החדר שלי, לפתע הרגשתי יד חסונה מושכת אותי לאחור "הפחדתי אותך?" ליאם שאל והידק את האחיזה שלו "אתה מכאיב לי" אמרתי בעדינות והוא שיחרר אותי מאחיזתו "לא התכוונתי" היא מלמל בשקט "יופי עכשיו תעזוב אותי" אמרתי בעצבים והמשכתי ללכת, הוא הגביר את קצב ההליכה שלו "הי הי עצרי רגע" הוא אמר ושנינו נעצרנו "בואי נתחיל מהתחלה" הוא אמר ואני הנהנתי, נזכרתי במה שקרי סיפרה לי בקפיטריה "תקשיב אני יודעת מי אתה" התחלתי להגיד וליאם לא אמר דבר, הוא חיכה שאסיים לדבר "שכבת עם חצי מהבנות, אני לא מתכוונת להיות בחצי השני שלהן" אמרתי בטוחה בעצמי והוא חייך "אוקי, נוכל סתם לבלות ביחד" הוא אמר בעדינות "למה אתה רוצה לבלות איתי?" שאלתי והוא זרק מבט לא ברור "לא יודע, פשוט בא לי" הוא אמר וזה הספיק לי "אוקי, אבל זה לא אומר שאתה צריך להיכנס לי לתחתונים בכל חמש דקות" אמרתי ושילבתי ידיים להראות לו שאני רצינית, הוא הרים את הידיים שלו באוויר ואמר "אל תדאגי, אני לא אכנס לך לתחתונים אלא אם תבקשי" הוא חיוך בעדינות "אני לא אבקש" אמרתי בטוחה בעצמי "את זה אנחנו עוד נראה" הוא אמר בביטחון "כבר אמרתי לך שאני לא מהבנות האלה וחוץ מזה שיש לי מישהו" אמרתי והתקדמנו ביחד לעבר החדר שלי "הוא פה גם?" ליאם שאל ואני הנדתי בראשי לשלילה "מה הקטע של המקום הזה, יש פה ילדים בוגרים יותר" אמרתי וניסיתי לחשוב על זה "זה לא רק בית ספר, יש פה גם לימודים גבוהים, ורובם נשארים לישון, זה מקום טוב ללמוד בו" ליאם אמר ואני הבנתי שרוב האנשים פה לומדים, ולא כולם עברו סיפור קשה "אז זה כמו קלוג'?" שאלתי וליאם הנהנן הראשו "כן, יש פה לימודים גבוהים" הוא אמר "אז בן כמה אתה?" שאלתי "21" הוא אמר "אז איך אתה לומד איתי ביולוגיה?" שאלתי והוא חייך "אני עושה השלמות, וחסר לי ביולוגיה ואז אוכל להתחיל את הלימודים הגבוהים" הוא הסביר "אתה לא נראה הטיפוס שאוהב ללמוד" אמרתי "אני לא, יש מישהו שאוהב?" הוא שאל בחיוך "כנראה שלא" אמרתי "פשןט הייתי חייב ללמוד אחרת הוא היה..." הוא נעצר באמצע המשפט "מי היה מה?" שאלתי וניסיתי להבין "זה לא העסק שלך" הוא אמר ובשנייה הפרצוף שלו השתנה "אני מצטערת חשבתי ש.." התחלתי להגיד והוא קטע אותי באמצע "אז אל תחשבי ואל תדחפי את האף שלך" הוא אמר בעצבים והתרחק ממני, התקדמתי לחדר שלי לבד, הייתי המומה מהתגובה שלו, בקושי אמרתי משהו והוא מיד התנפל עלי, זה היה כל כך לא ברור, הייתי צריכה להתעצבן עליו או להעליב, אבל לא הרגשתי ככה, הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא להתנצל שדחפתי את האף שלי לעיניינים שלו.