הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 57:

אני ואיידן חזרנו הביתה המומים מכל מה ששמעתי, כמובן שישר סיפרתי לו מה שמעתי, והוא הגיב בדיוק כמוני, הלם מוחלט "את חייבת לספר לו זה ברור לך נכון?" הוא אמר והאמת שלא כל כך הייתי בעד לספר לו, למרות שכל כך רציתי שוב לחזור להיות איתו ובקרבה שלו, אבל אני לא רואה את זה קורה, או מסתדר בכל מקרה "אני לא כל כך בטוחה"מלמלתי "אמה את חייבת! את קולטת שאתם יכולים לחזור להיות ביחד!" הוא אמר מרוגש יותר ממני "למה שהוא יחזור אחרי כל מה שעשיתי לו?" אני באמת לא רואה למה כן הןא צריך לחזןר אלי, הרי כל הזמן הוא דבר אמת ואני רק אמללתי אותו וגרמתי לשנינו סבל, למרות שלא הייתה לי שום דרך לדעת שהפסיכית הזאת תשקר לכולנו בפנים "יפה שלי לא הייתה לך דרך לדעת" הוא ניסה לעודד אותי, פשוט ניגשתי לטלפון בלי לחשוב פעמים ובצלצול הראשון הבנתי שזה רעיון מפגר, מה בדיוק אני אגיד לו? "הלו?" הוא אמר והקול שלו היה מופתע לחלוטין "אני חייבת לדבר איתך" אמרתי "זה דחוף" הוספתי "אוקי, אני מגיע" הוא אמר וניתקתי "הוא בא לפה" אמרתי ואיידן היה בשוק "אני אלך ואתן לכם לדבר בשקט, סמסי לי שהוא הולך" הוא אמר ונשק לראשי, חיכיתי בסלון חושבת לבנתיים מה להגיד לו, או איך לנסח את זה, התחלתי לחשוב על משפטים כדי שהכל יסתדר כמו שצריך ולא יראה מטופש או המצאה אחת גדולה, דפיקה בדלת הוציאה אותי מהמחשבות, פתחתי את הדלת וליאם עמד בכניסה "רצית לדבר.." הוא מלמל מביט לתוך עייני, יכולתי שעות להסתכל לו בעיינים, הצבע שלו פשוט משך את העין בצורה שהיא לא רגילה וזה היה מיוחד "כנס" אמרתי ונכנסנו להתיישב בסלון "אני לא יודעת איך בדיוק אני אספר את זה, או אתחיל את הסיפור ההזוי הזה אבל שתדע שלא.." התחלתי "פשוט תספרי, הכל בסדר" הוא קטע אותי, לקחתי נשימה עמוקה והוא נתן לי תחושה של ביטחון "אני עובדת בחנות קעקועים וקרי נכנסה היום לחנות, והתחיל בנינו וויכוח..." ככה התחלתי לספר לו את כל הסיפור מהתחלה ועד הסוף, הוא ישב קשוב אלי ולא הוציא מילה מהפה כיאלו הוא מנסה לעקל את מה שאני אומרת ובצדק, אני כרגע מספרת לו משהו שהופך את החיים שלו "וככה זה נגמר והחלטתי לספר לך את זה" אמרתי והוא הביט בי במשך כמה שניות שהרגישו כמו נצח "האמת שאני לא כל כך מאמין לזה, את יודעת כמה אני אוהב אותך, יותר מאת עצמי, אבל לא נראה לי סביר שהיא תשקר כל כך הרבה רק בשביל להיות איתי, אני חושב שלא הבנת נכון" הוא אמר ולא האמנתי למה שאני שומעת, הוא רציני שהוא לא מאמין לי? איזה סיבה בעולם יש לי לשקר לו? "אתה באמת חושב שאני משקרת?" שאלתי המומה "לא, אני פשוט חושב שלא הבנת נכון" הוא אמר אדיש "אוקי, אני מבקשת שתלך עכשיו" אמרתי "אמה.." הוא התחיל "לא לא ליאם, תלך" אמרתי בהחלטיות, הוא הביט בי במשך דקה ארוכה והלך, הרגשתי את הלב שלי מתפרק, עד שסוף סוף חשבתי שהכל מסתדר לי שוב חטפתי סטירה לפנים, לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב מכתב לליאם, הרי ברור שהוא יגלה את הכל בסדר, לשקר אין רגליים, חשבתי המון מה אני רוצה לכתוב והחלטתי לתת למילים פשוט לזרום אל הדף "אתה היית החבר הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי, תמיד תיהיה חלק משמעותי מהחיים שלי, חלק שאני בחיים לא אשכח, נכון עברנו הרבה חרא, ועברנו דברים שזוג בגילנו לא אמור לעבור, אבל אני יודעת שהכל לטובה.
תמיד אומרים שאהבה ראשונה אף פעם לא נשכחת, ואני יודעת שאתה לא שכחת, למרות שהמשכת הלאה ושיש לך מישהי שככל הנראה אתה אוהב, למרות שאני יודעת שאתה אוהב גם אותי וזה בסדר, כל המצב שנקלטת אליו מבלבל וכנראה שהיא מעניקה לך את מה שאני לא הצלחתי וכנראה לא היה באפשרותי לתת, אני לא מתחרטת על כל מה שהיה, באיזשהו תקופה היית בדיוק מה שהייתי צריכה, אני יודעת שאתה חושב עליי הרבה , רואים את זה עלייך, אני רק רוצה להגיד לך שגם לי לפעמים אתה קופץ לראש מידי פעם, בעצם על מי אני עובדת, אין דקה שאתה לא בתוך המחשבה שלי, אבל כשהיית פה ולא האמנת למה שאמרת זה שבר אותי, הרגשתי שפשוט השארתי לך את הלב שלי ואתה לא שמרת עליו ושברת אותו מכל כיון, אני לא מנסה להחזיר את הגלגל אחורה כי שנינו לא טובים אחד לשני ובמיוחד איפה שהיינו עד היום, אם אתה קורא את זה, כנראה שאני כבר לא באיזור ורחוקה ממך עשרות קילומטרים, אני לא מתכוונת שתחפש אותי או כל דבר אחר רק הייתי צריכה להבהיר את הנקודה הזאת בשבילנו ולעצמי בעיקר" סיימתי לכתוב ודמעות הציפו אותי, השארתי את המכתב על השולחן וכתבתי שזה ללוק, לקחתי תיק גדול, מכניסה לתוכו כמה בגדים ודברים נחוצים שאצטרך, לקחתי את הדרכון שלי ואת כל הכסף שנשאר לי והמשכרות החודשית, סגרתי את התיק וכתבתי על דף קטן "איידן, תודה על כל הזמן שהיית חלק ממני, אני מצטערת שאני לא נפרדת ממך ומודה לך כמו שצריך, אבל אני רק מבקשת שתבין אותי, מצטערת ואוהבת אותך המון ושוב תודה" סיימתי לכתוב, דחפתי לתיק כמה קופסאות שימורים ו2 בקבוקים מים, נתתי מבט לדירה שלי, שאני לא מאמינה שאני עוזבת, כל כך אהבתי את המקום ואת איידן שכל כך דאג לי, הדמעות שוב הציפו אותי, נתתי מבט אחרון ויצאתי, נעלתי את הדלת ולקחתי מפתח, הייתי חייבת לקחת אותו איתי, לא הרגשתי שלמה מספיק בשביל להשאיר אוצו, הייתי חייבת זיכרון, הגעתי לרכבת הראשונה שראיתי, לא יודע לאן היא מובילה, או לאן אני נוסעת, איך אני ממשיכה לבד, הדבר היחידי שאני יודעת שלא יכולתי להישאר שם.