הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 8:

אני ונטלי נכנסנו לשיעור ולא הצלחתי להתרכז אפילו לשנייה, המצב הופך להיות בלתי נסבל, אבא שלי בקושי נמצא בסביבה ואני צריכה לדאוג ואמלי, אין משהו רע בזה שאני עוזרת לו, פשוט זה נורא קשה להתמודד עם הכל, אמלי היא הדבר הכי יקר שיש לי בחיים, היא הדבר היחיד שנשאר לי מאמא שלי חוץ מכמה תמונות ומכתבים ישנים, אמלי היא הכוח שלי, היא האוויר שלי, אני לא חושבת ככה רק בגלל שהיא אחותי, היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כל חלק בה מזכיר לי את אמא שלי,לפתע הרגשתי את נטלי דוחקת בי עם המרפק שלה, הסתכלתי עלייה ויצאתי מכל המחשבות שלי "גברת אמה אולי תיהיה מרוכזת" המורה צעקה עלי, לא עניתי לה, רק הנהנתי לכיוונה, כל זמן אחר הייתי יורה לעברה משפט עוקצני, אבל לא היה לי כוח אפילו לדבר אז וויתרתי, כשנשמע הצלצול אני ונטלי הלכנו לקפיטריה הבנות שמרו לי מקום, התיישבתי ושמתי לב שלנטלי אין מקום, התרוממתי חזרה ולקחתי את המגש של האוכל שלי והתיישבנו בצד השני של הקפיטריה, הבנות שמו לב לזה וכולם באו להתיישב ליידנו, שנאתי את זה, אכלתי בשקט, ניסיתי להרחיק מעצמי את כל המחשבות, לפחות בבית הספר, אבל כל כך קשה לי להתנתק כיאלו לא קורה כלום מסביבי, לפתע מישהי רצה לעבר השולחן שלנו "אמה!" היא צעקה ולא הבנתי מה היא רוצה, התרוממתי בבהלה מהכיסא "איידן רב מכות בחוץ, כדי שתלכי עכשיו!" היא אמרה די מבוהלת, כמובן שרצתי לשם ורוב הבנות אחריי, יצאתי למגרש והייתה התקהלות של ילדים, פילסתי לעצמי דרך וראיתי את איידן מטיף אגרוף אחרון לפניו של הילד שמתחתיו "איידן!" צעקתי, הייתי בהלם ממה שראיתי, לא ראיתי את איידן ככה בחיים, לא האמנתי למה שאני רואה, הוא היה נראה לרגע בן אדם אחר לגמרי, כשהוא שמע אותי צועקת לעברו, המבט הרצחני שהיה לו בעיניים השתנה, הוא לחש דבר מה באוזן של הילד שכרגע הרביץ לו וקם ממנו, הוא התקדם אלי ותפס בידיי, פינו לנו דרך והוא משך אותי הרחק מכל הבלגן, יצאנו מבית ספר והתיישבנו על ספסל אקראי "מה עובר עליך?" שאלתי מופתעת ממה שראיתי "מאמי אל תכעסי עלי" הוא ביקש ממני "אתה לא יכול להתעצבן כל הזמן" אמרתי בתקווה שסוף סוף הוא יבין את זה "אני מצטער" הוא מלמל בשקט "איידן אני צריכה אותך קרוב אלי, עובר עלי כל כך הרבה עכשיו ואני לא יכו..." אמרתי והוא עצר אותי באצמע "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך! אני אשמור עליך ועל אמלי יותר מאשר על עצמי אני מבטיח לך!" הוא אמר והחזיק את הפנים שלי בעדינות, הוא נתן לי נשיקה עדינה והתחנן שאתן לו גישה ללשון שלי, הטעם החמים והמוכר ניכר בי, הצמרמורת שהייתה בי כל זמו התנשקנו נעלמו, לא הרגשתי כמו לפני, לא נתתי לזה להפריע לי, ידעתי שאני אוהבת את איידן, פשוט הרגשתי שמשהו רע עומד לקראות, אבל איידן דאג לתת לי בטחון, הלכנו לכיוון האוטו ותוך זמן קצר הגענו הביתה, איידן בא אלי עלינו לחדר שלי.

עברו יומים, יומים שאבא שלי לא נמצא בבית, הוא שלח לי הודעה שהוא יגיע לי תוך זמן קצר ואני לא צריכה לדאוג ושהכל בסדר, אך ההודעה הזאת גורמת לי לדאוג לו הרבה יותר ממה שאני צריכה, איידן עוזר לי עם אמלי ושומר עלי ומעודד אותי, נכנסנו הביתה ונשכבנו במיטה "איך את?" איידן שאל אותי בעדינות "אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני דואגת לאבא שלי, אני לא יודעת איך אמלי מרגישה וזה הורג אותי" מלמלתי בשקט, האמת שלא היה לי כוח לפתוח בשיחה כזאת , אבל איידן כל כך משתדל "אני לא יכול להגיד שאנ מבין , כי אני לא, אני רק אומר לך אמה, אני שומר עליך ותמיד אני אשמור" הוא אמר ונתן לי נשיקה על המצח "אני צריכה לקחת אמלי" אמרתי והוא הניד את ראשו לשלילה "אני אקח אותה, תנוחי" הוא אמר ואני חייכתי, הוא התרומם ונעל נעליים, "אני תכף אחזור הוא אמר ויצא, אחרי כמה שניות שמעתי את הדלת נטרקת, עבר רבע שעה ושמעתי את איידן ואמלי נכנסים לבית, הוא צחקקו בשקט, התקדמתי לכיוון המדרגות , רציתי לשמוע אותם מדברים "איידן תודה שאתה דואג לי" אמה אמרה בקול מתוק, היא אולי רק בת 12 אבל היא בוגרת מאוד ומבינה עיניין ומה קורה סביבה "בכייף קטנה, אני אוהב להיות איתכן" איידן אמר והמילים שלו גרמו לי לחייך "אתה אוהב את אמה?" היא שאלה ואיידן לקח דקה לענות , הוא לקח נשימה עמוקה שישבה עליו הרבה זמן "כן מאוד, אמה היא האוויר שלי" הוא אמר , רציתי לרדת למטה ולחבק אותו כל היום, לפתע שמעתי מישהו דופק על הדלת בחוזקה, המילים היו לא ברורים, הרבה צעקות וקולות עמומים, מישהו נכנס אלינו הביתה, הלב שלי דפק בחוזקה, איידן ניסה להאביק בהם, שמעתי הרבה מכות חזקות באוויר, לפתע שמעתי קול ירייה, ירדתי בריצה לעבר הסלון, ראיתי את אמלי, על הרצפה שוכבת ללא הכרה, הנשימות שלו היו עמוקה וכבדות ולא ברורות, היו סביבה 4 גברים גדולים מאוד, ופנים שלהם היו מסתרים במסכה, "תגידי לאבא שלך שהחשבון לא נסגר עד הפרוטה האחרונה! הבאה בתור זאת את!" הם אמרו בקול מאיים ושחררו את איידן, רמתי לאמלי וכולה הייתה מלאה דם, הדם לא הפסיק לזרום, כל איזור החזה שלה היה מלא דם, איידן רץ לטלפון והזמין אמבולנס, ואני הבנתי שאיו טעם, שזה השניות האחרונות שלה ושום דבר שאני יעשה לא יעזור, הרמתי את ראשה בעדינות והנחתי אותו על הברכיים שלי, ליטפתי את הראש, היא מלמלה מילים לא ברורות "אמה... אני אוהבת אותך, תודה.." היא אמרה בהתנשפיות וחוסר כוח, שמעתי על הקול שלה שהיא מתקשה לדבר, רציתי לצרוח, רציתי לשכב שם במקומה, "תמסרי לאבא שאני אוהבת אותו.." היא אמרה וניסתה לפתוח עיניים "איפה אמבולנס המזדיין הזה?" איידן צעק, ונחנק באמצע הדיבור, לפתע אבא שלי נכנס הביתה וראה את אמלי, הוא רץ אלייה "אמלי יפה שלי, אני מצטער, אני כל כך מצטער" הוא אמר בשקט ואני הסתכלתי עליו במבט מלא שנאה "אבא.." אמלי מלמלה בשקט "קטנה שלי, אני מצטער" הוא אמר ודמעות הציפו אותו "עוף מפה, לא מגיע לך להיות איתה!" אמרתי ודחפתי אותו מעט על היד, הוא התרומם והתסכל עלי מהצד "עוף מפה אמרתי לך!" אמרתי בעצבים "אני פה מאמי שלי" אמרתי וליטפתי את הפנים שלה, התפללתי שהיא תיהיה בסדר, לא הצלחתי לדמיון אותי בלעדייה.