הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 45:

אמה יצאה עם דמעות בעיניים. מה עשיתי? אני רק פוגע בה בל הזמן, לא עובר יום והיא שוב בוכה והכל בגללי, ידעתי מהתחלה שאני לא צריך להיכנס למערכת יחסים, זה לא מתאים לי, מגיע לי להישאר עם עצמי כל החיים, תמיד החראות נשארים לבד, אז איך זה שאני קיבלתי כזאת מתנה ואני כל הזמן נותן לה ללכת, זה רק סיבה אחת לזה והסיבה היא שאני דפוק כמו תמיד אני מצליח להרוס את כל, אני כל כך אוהב אותה שזה כואב לי מפנים, בחיים לא הרגשתי דבר כזה, מין כאב אבל כאב לא נסבל, כל דקה ביום אני חושב עלייה, וויתרתי על האהבה של החיים שלי, אחרי כל מה שעברנו ביחד, אני אוהב אותה יותר מעצמי, כמעט באותה כמות שאהבתי את אמא שלי, לא חשבתי שאני אצליח להרגיש את זה שוב, אבל עובדה שהצלחתי ועכשיו שוב הכאב הנוראי הזה חוזר, אחרי שהבטחתי לעצמי שאני לא אתן לו לחזור, אבל הינה הוא כאן והוא עצום, בטח אמא שלי מסתכלת עלי מהשמיים והיא מאוכזבת מכמות הטעויות שאני עושה שוב שוב ושוב, אני מודע לבעיות שלי, אני חם מזג, הרסני, אדיש, והגרוע מכל לא יודעת להודות בטעיות, אבל משם מה הפעם אני מודע לטעות שלי, תמיד נהגתי להאשים את האנשים מסביבי אבל הפעם אין את מי להאשים, רק את עצמי.
**נקודת המבט של אמה**
יצאתי מהדלת והרגשתי את גל הדמעות תוקף אותי בפעם השלישית להיום, ההתקפי הנשימה באים אלי ואני בקושי מצליחה לסדר אותה, אני נושמת עמוק ונצמדת לדלת הבית של ליאם, אני נצמדת יותר מידי ונופלת צמוד לדלת עד הרצפה, אני מנסה לסדר את עצמי ולנשום, זה קשה, אני בסך הכל צריכה להירגע, זה לא כל כך קשה! אמרתי לעצמי וניסיתי להירגע, פלאשים של אמא שלי עולים לראשי, כשאני בהתקף והיא מנסה להסביר לי שאם אני ארגע זה יעבור "אמה תנשמי מתוקה, כל מה שאת צריכה זה לנשום" "אני לא מצליחה אמא, תעזרי לי" ניערתי את ראשי ונשמתי פעם אחרונה עמוק, נרגעתי ושאפתי את האוויר הדליל שיש מסביב "אני חייבת לצאת מכאן" מלמלתי לעצמי, הרמתי את עצמי במעט הכוחות שנשארו לי, צעדתי לכיוןן הבית של לוק, אני חייבת לעזוב, אני ממש לא יכולה להישאר אצלו, בטוח אני מעיקה עליו, אם הסיוטים שתוקפים אותי כמעט בכל לילה, והבכי שבא סתם, זה בטוח קשה להתמודד עם זה, אני בטוח לא הייתי מתמודדת עם זה, התחלתי לצעוד לכיוון הבית של לוק, זה הליכה ארוכה, לפחות חצי שעה, אבל הייתי צריכה את האוויר הצח הזה להירגע, אני פשוט לא יכולה להתפרק יותר, אני מעיקה על כולם ובעיקר לעצמי, הייתי כבר במחצית הדרך, לפתע צפצוף של מכונית הבהיל אותי, הסתובבתי וראיתי את לוק יוצא לכיווני "מה את עושה פה? חשבתי שהלכת לקחת את שאר הדברים שלך" לוק אמר באדישות יתרה, מה הקטע של כולם להיות כל כך עדישים "כנראה לגרש אותי מכל מקום בערך זה הפך למשהו חדש" מלמלתי בשקט, לא רציתי את הרחמים שלו, זה ממש הספיק לי, האמת שזה כבר נמאס לראות את זה "מה? הוא גירש אותך?" הןא היה נראה מופתע, פעם ראשונה בכל החמישה ימים שאני תקועה לו בתחת היא שינה את הבעת הפנים שלו "כן, הוא שאל אם אני ישנה אצלך, ואמרתי כן ואז הוא פשוט גירש אותי, אפילו לא נתן לי להוציא מילה מהפה" אמרתי בשקט "ידעתי שהייתי צריך ללכת במקומך, למה לא התקשרת שאבוא לקחת אותך" הוא שאל והמבט האדיש חזר לפניו, אבל לפתע משום מקום הוא משך את ידי בעדינות וחיבק אותי, נתן לי להתפרק עליו בשקט, הוא ידע שאני צריכה את זה, כנראה שלמרות הכל הוא לא כזה אדיש, "בואי נלך" הוא אמר והתנתק ממני, ניגבתי את הדעות מעיניי והוא פתח את הדלת שלי, נכנסתי והוא סגר אחרי את הדלת, הוא הקיף את המכונית והתיישב לידי "לוק...תודה" מלמלתי והסתכלתח עליו, הוא הוריד את עיניו מהכביש ןלא טרח לענות לי, הןא הניח את ידו על הרגל שלי וליטף אותי בעדינות, הרגשתי סוף סוף שיש מישהו אחר שדואג לי ונותן לי תחושבת ביטחון, משהו שלא קרה לאחרונה "זה בסדר אמה" הוא פלט כמובן שבאדישות "אני לא יודע למה, אבל טוב לי שאת בסביבה" הוא אמר ןלא הסתכל לכיווני "גם לי" אמרתי בשקט "מה גם לך?" הוא שאל, הרי הוא הבין למה התכוונתי, כנראה שהוא רצה לשמוע אותי אומרת את זה "גם לי טוב להיות בסביבתך, תודה שאתה דואג לי" אמרתי והסתכלתי לכיוונו וכמובן שהוא לא הזיז את מבטו מהכביש, הוא המשיך ללטף את הרגל שלי בעדינות את שהגענו הביתה, נכנסו לבית שלו ולא אמרתי מילה, לקחתי את הדברים שאני צריכה למקלחת ונתתי למים החמים לשטוף את כל כולי מהיום הקשה שעברתי, יצאתי מהמקלחת הארוכה שהרשתי לעצמי לעשות והלכתי לכיוון הסלון "הזמנתי פיצה, אני מקווה שאת אוהבת עם פיטריות" הוא אמר באדישות "כן זה בסדר" מלמלתי והתיישבתי לצידו, בימים הקרובים הוא הבן היחיד שקרוב אלי אני מרגישה בטוחה איתו, הוא נותן לי המון והוא בכלל לא חייב , הנחתי את ראשי על הברכיים שלו, הצלחתי להבחין שהוא היה מופתע מזה, אבל כנראה שהוא נרגע מזה כי הוא ליטף את שערי בעדינות, אחרי דקות ארוכות ונעימות שהוא ליטף את שערי התרוממתי והסתכלתי עליו, בהיתי בו כשהוא מסתכל על איזה תוכנית לא מעניינית בטלוויזיה "יש לי משהו על הפנים?" הןא שאל כשהוא עדין שקוע בטלוויזיה "לא" עניתי "אז למה את בוהה בי?" הוא שאל והפנה את מבטו אלי, הוא התקרב אלי ואחז במותן שלי מקרב אותי צמוד יותר אליו, הגשתי את הנשימות החמות שלו מתקרבות לשפתיים שלי, אני יודעת שזה לא נכון להתנשק עם לוק, החבר הכי טוב של ליאם, אבל לשם שינוי אני רוצה לעשות משהו לעצמי, ולא לחשוב יותר מידי, ככל שאני נתקעת את דברים הרבה זמן אני רק נפגעת, ליאם היה צמוד אלי והוא ריפרף על השפתיים שלי בעדינןת, נוגע , לא נוגע, זה היה  נעים סוף סוף שאני מרגישה טוב אחרי הימים הקשים שעברים, לפתע צלצןל של הפעמון בדלת הקפיץ את שנינן וגרם לנו להתרחק אחד מהשני, לוק קם מבלי להגיד מילה ובדלת עמד השליח פיצה, לוק שילם לו ונכנס הביתה, אכלנו בשקט בלי להחליף מילה, סיימנו לאכול ולוק נעמד על רגליו "טוב..אז אני אלך לישון" הוא אמר באדישות "לוק.." אמרתי והוא מייד הסתובב אלי, כיאלו חיכנ שאקרא לו, לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה להגיד ואיך ואז וויתרתי "לא משנה, לילה טוב" אמרתי בחיוך והוא נכנס לחדר בטריקת דלת.

סליחה שחיכתם כל כך הרבה זמן, ושוב לא להגיב תמשיכי