הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 49:

"בוקר טוב קטנה" שמעתי את לוק מדבר, פתחתי את עייני וראיתי אותו יושב צמוד אלי בקצה המיטה "ממתי אתה מתעורר לפני?" שאלתי והתרוממתי לישיבה "מאז שהשעה אחד וחצי בצהריים" הוא אמר באדישות וחייך חצי חיוך, זה הכי קרוב לחיוך שאפשר להוציא ממנו "ישנתי כל כך הרבה זמן?" שאלתי מופתעת כשהבנתי שבאמת ישנתי הרבה זמן "כן, לא רציתי להעיר אותך נראת כל כך... שלווה?" הוא חצי אמר חצי שאל כיאלו חיפש את המילה הנכונה "בניגוד לאתמול.." מלמלתי, "כנראה שכן" הוא אמר וקם על רגליו "אני מכין לאכול את רוצה?" הוא שאל ואני חייכיתי לחיוב, לקחתי בגדים והלכתי לכיוון המקלחת, נכנסתי וסגרתי את הדלת אחרי, הבטתי במראה ושנאתי את מה שאני רואה, העיניים שלי היו נפוחות מכמות הדמעות שהוצאתי אמש, השקיות בעיניים הסגירו את העובדה שאני לא ישנה טוב, למרות שזה הלילה שבו ישנתי הכי טוב שיכולתי לבקש למרות כל מה שקרה לאחרונה, פשטתי את בגדי ונכנסתי למקלחת, נתתי למים החמים לשטוף אותי מכל הלכלוך שעברתי, עמדתי מתחת לברז ונשמתי עמוק, נותנת לעצמי סוף סוף להירגע מהכל, פשןט לשכוח לכמה דקות מהכל, אחרי דקות ארוכות החלטתי לצאת, לבשתי פיגמה קצרה והלכתי לכיוון המטבח, "סוף סוף יצאת אני גווע!" לוק אמרתי באדישות אבל הוא התכוון לכל מילה הוא התיישב בפינת אוכל וחיכה שאשב, מיד התיישבתי ולקחתי חתיכת לחם והכנסתי לפה "תאכלי חביתה, לא לחם" הוא אמר בין ביס לביס והכניס עוד מהאכול לפיו "אני אוכלת" אמרתי בחיוך ומזגתי לעצמי מעט חביתה שהונחה בצלחת גדולה "תראי איזה רזה את קחי עוד" לוק אמר ובלע את פה שהיה בפיו, רזה? אני ממש לא רזה, האמת שאפילו הייתי רוצה להוריד מעט במשקל, אני מטר שישים ושתיים ושוקלת שישים וחמש, הייתי מאוד רוצה להוריד את החמש קילו עודף הזה, ולרדת מידה בגינס, אבל האמת שלהתווכח עם לוק זה מאוד קשה, הוא עקשן מאןד, ואם הוא חושב משהו אי אפשר לשנות את הדעה שלו ולפתוח איתו וויכוח ממש אחרי שקמתי משינה לא דחוף לי, אז העמסתי על הצלחת והתחלתי לאכול "עד שאת לא מסיימת בצלחת את לא מקבלת לשתות" הןא אמר וחטף ממני את כוס השתייה שהייתה מונחת לידי במלאה במיץ תפוזים "מה אני תינוקת?" שאלתי בעצבים "כנראה, אם את לא אוכלת כמו בן אדם אז רוב הסיכויים שכן" הןא אמר והניח את הכוס מיץ לידו "אתה לא נורמאלי אתה יודע?" אמרתי "פחות דיבורים יוכל לאכול" הוא אמר משועשע יותר מידי מכל מה שקורה פה, לאחר דקות ארוכות סיימתי לאכול "תביא" אמרתי והצבעתי לכיון הכוס "יש בצלחת עוד" הוא אמר בחיוך "אני לא אוהבת עגבנייה" אמרתי בעצבים "הפעם אני מוותר לך" הןא אמר והושיט לי את המיץ, סיימנו ולוק פינה את השולחן ואני שטפתי כלים, זה מין הרגל שהפך לאחרונה, לוק מפנה ואני שוטפת, האמת שזה כייף, אני שונאת לפנות אחריי, זה מתיש , לוק נכנס למטבח עם הכלים הבודדים שנשארו ועמד לידי "מה?" שאלתי כשהבחנתי שהוא בוהה בי "בואי נלך לקניון" הוא אמר "למה אתה צריך ללכת לקניון" אמרתי בחיוך וגיחחתי קלות "אח שלי מתחתן והאמת שאין לי מושג מה לקנות" הוא אמר "אין בעיה אני אבוא איתך" אמרתי וניגבתי את ידי לאחר שסיימתי עם הכלים "אה וגם את באה איתי לחתונה" הוא אמר והתקדם לסלון והתיישב, לרגע חשבתי שהוא ציני, אבל הןא היה רציני לגמרי "מה?" שאלתי כדי לבטוח ששמעתי נכון "שמעת אותי, אז למה את שואלת שוב?" הוא אמר, התקדמתי לסלון והתיישבתי לידו "למה אתה רוצה שדווקא אני אבוא איתך?" שאלתי והסתכלתי למרות שהןא היה מרוכז בטלוויזיה "את קצת גרה איתי, אני מרגיש נוח איתך" הוא אמר ומיד כשסיים את המשפט הביט בי "באמת?" שאלתי מפתועת "למה את כל כל מופתעת" הוא חצי שאל חצי אמר "לא יודעת" מלמלתי והנחתי את הראשי עליו והוא הניח נשיקה קטנה בקודקוד ראשי "אני שמח שאת פה" הוא מלמל וקירב אותי אליו "אבל חאלס עם הריגשיות צריך לקנות חליפה ולך שמלה" הוא אמר והקים את שנינו, "יאללה לכי להתארגן" הוא אמר וכל אחד נכנס לחדר שלו , פתחתי את הארון בחיפוש אחר מה אני אלבש, האמת שלא יזיק לי עוד בגדים לחדש קצת את הארון, האמת שאף פעם לא עבדתי, הדבר היחיד שאני יודעת זה שאני בפלוס של 78 אלף שקל, אני לא יודעת מאיפה כל הכסף הזה, ואני לא זוכרת ככה שאני לא צריכה לעבוד כרגע, הוצאתי גופיה שחורה וחצאתי עיפרון צמודה בצבע ירוק זית, התלבשתי וסלסלתי את קצוות השיער, תמיד הפריע לי שהוא חלק מידי, אז לרוב אני מוסיפה את התלתלים בצוות, מרחתי מעט מסקרה, גם ככה הריסים שלי יותר מידי ארוכות ומסקרה רק מוסיפה ,שמתי מעט סומק, אף פעם לא אהבתי להתאפר, אין לי כוח להוריד את הכל אחר כך, נעלתי נעלי עקב נמוכות שחורות ויצאתי לסלון וראיתי את לוק שחיכה שם משועשמם, הוא לבש גינס שחור וחולצה שחורה שהבליטה לו את שרירי הידיים בצורה מושלמת "את יפהפה" הוא אמר ןנעמד על רגליו "גם אתה" מלמלתי ןאני בטוחה שהפרצוף שלי הפך לאדום בשנייה, הלכנו לכיון האוטו והתיישבתי לידו "תגידי איך זה שאת לא עובדת ושילמת את השכר בפנימיה?" הוא שאל ולא כל כך ידעתי מה לענות, אני זוכרת את עצמי בפנימיה, וזה המעט שאני יכולה לענות "אני לא.. כיאלו..לא.." ניסיתי לחפש אחר ההסבר המתאים אבל לא מצאתי איך לענות "וואו אמה אני כל כך מצטער.. אני שכחתי" הוא אמר ביאוש, כיאלו עשה דבר נורא "אני שכחתי שאת לא.." הוא פתאום נעצר "מה? לא זוכרת בערך את כל החיים שלי? כן אבל התרגלתי" אמרתי בציניות והראתי לו שזה לא מפריע לי מה שבאמת נכון, אבל עדיין הרגשתי מין מועקה בלב כיאלו הרגשה לא טובה שמשהו עומד לקרות, אבל הנחתי לזה, לוק החנה צמוד לקניון והתחלנו במסע הקניות.