הכל מתחיל כשהכל נגמר

פרק 51:

בהיתי פרק זמן בליאם עם עיניים אדומות מבכי "עכשיו תואילי בטובך לעוף מהבית שלי?" קרי אמרה "אני בחיים לך אסלח לך!" צעקתי לכיוונו של ליאם, רצתי לכיוון הדלת, מרוב הדמעות הכל היה מטושטש, מעדתי קצת אחרי הכניסה לביתו של לוק שפעם היה משותף לשנינו, התרוממתי לישבה ונשארתי על הרצפה מקופלת בתוך עצמי ובוכה, כל כך רציתי לחזור אליו, בחיים לא חשבתי שתוך שבועים שאנחנו לא יחד הוא ישכב עם קרי ויכניס אותה להריון, תוך כמה שעות גם קיבלתי מתנה וגם נהרסו החיים בו זמנית, האוטו של לוק החנה מולי והוא רץ לכיווני "מה אתה עושה פה?" שאלתי מבעד לדמעות "התקשרת אלי בטעות ושמעתי אותך בןכה, הגעתי הכי מהר שיכולתי" הוא אמר והרים אותי על רגלי, השפלתי את מבטי ממשיכה לבכות, אני אף פעם לא בוכה, זה משהו שתמיד אמא שלי למדה אותי, לא להראןת חולשות לאנשים, לרגע שמחתי שאני זוכרת את כל הדברים שהיא אמרה לי לפני שמתה, ואז נזכרתי שבערך נהרסו לי החיים "תסתכלי עלי" לוק אמר והרים את סנטרי שאסתכל עליו, "בואי נלך" הוא אמר ומשך אותי לחבוק מנחם וגרר אותי לאוטו תוך כדי, הנסיעה עברה בשקט חוץ מהרעשים של המשיכה אף שעשיתי מרוב דמעות, עלינו הביתה וישר התיישבתי בסלון בוהה בטלוויזיה המכובת מולי "את רוצה לספר לי מה קרה?" לוק שאל והתיישב לידי, לא הסטתי את מבטי לכיוונו מהנקודת שבהייתי בה, שתקתי, לא היה לי בי כוח אפילו לענות, פרשתי מהלימודים, איבדתי את ליאם, והרווחתי את לוק, פחות או יותר החיים שלי בפח, קרי שחשבתי שהייתה אמורה להיות חברה שלי הלכה עם ליאם, אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיה בינהם פעם סוג של "קטע" היא אהבה אותו ושכבה איתו והוא לעומת זאת חיפש זיון והיא זאת שנתנה לו, בגלל הזונה הזאת נלקחה ממני האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים "אמה, את חייבת לדבר" לוק אמר וסוף סוף סובבתי את מבטי אליו "וזה יעזור לי כי?" אמרתי באדישות "זה יקל עלייך" הוא אמר והתקרב אלי "תודה אבל אין בי כוחות לשתף" אמרתי "אני יודע מה קרה, אני פשוט רוצה לשמוע טת זה ממך" הוא אמר בפשטות, איך לעזעזל הוא יודע הכל? זה פשוו פאקינג לא הגיוני! "איך?!" שאלתי "זה לא חשוב, כשתרגישי מוכנה לספר אני פה" הןא אמר והלך לכיוןן החדר משאיר אותי לבד מלאת מחשבות ןרחמים עצמאים.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי ככה בוהה בקיר אבל אני יודעת שהעברתי שם את כל הלילה, כל הלילה בשיבה ולבהות בקיר זה מה שעשית, מידי פעם הדמעות זלגו מעצמן, ומידי פעם שמעתי את לוק מלמל מתוך שינה, אבל יותר מזה לא עשיתי כלום "את יושבת ככה מאתמול?" לוק שאל כשנכנס לסלון ואני אפילו לא הפניתי את מבטי אליו, הוא התיישב לידי וכנראה שהוא הולך לפתוח בנאום "תסתכלי אלי כשאני מדבר אליך" הוא אמר ןעדין לא הפנתי את מבטי אליו, הוא תפס סנטרי ןסובב את מבטי שאסתכל עליו "אמה החיים ממשיכים, לא משנה כמה תנסי לעצור אותם, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, את צריכה ללמוד לשחרר, העבר שלנו זה חלק מאיתנו, את לא יכולה לעשות כלום איתו חוץ מללמוד ממנו, את יכולה לשבת בבית ולבכות, אבל בכי זה מה שיחזיר לך את מה שהיה מקודם? את צריכה לדעת את זה, מישהו צריך להוציא אותך מהסרט שהכנסת את עצמך אליו, כולם עוברים דברים קשים את לא יחידה אמה, אנשים עוברים דברים הרבה יותר קשים מפרידה אז כדי שתתאפסי על עצמך!" הוא סיים את הנאום שלו בעצבים ועזב אותי לבד, אני לא יכולה להגיד שהוא לא צודק, כי בעצם כל מילה שלו נכונה, אבל אם משחררים? איך נותנים לדברים שמילאו אותך כל יום מחדש ללכת? זה אפשרי בכלל לשכוח את העבר ולשים אותו בצד? ומה אם בחיים לא אשכח את כל מה שעברתי ורק אמשיך לטעות? המון שאלות מציפות אותי וכנראה שרק הזמן יתן לי תשובה, זה נכון שיש אנשים עם סיפור הרבה יותר קשה משלי, אבל אני לא יכולה וצריכה להתמודד עם הבעיות של אחרים, בגלל זה אני שקועה בכל כך הרבה רחמים עצמאים.
ושוב הגיע הלילה ואני פה בסלון, באותה תנוחה בוהה באותה הנקודה, כל פעם העיניים שלי נעצמות אני מדמיינת את קרי עם בטן ענקית וליאם עומד לצידה, ככה שיומים שלמים לא עצמתי עין, לוק כל חצי שעה נכנס לסלון לראות מה איתי, התיאבון ברח ביחד עם ליאם, למרות כל הניסיונות הכושלים של לוק לדחוף לי אוכל ושתייה, השעה הייתה כבר אחד בלילה כנראה שלוק הלך לישון, אני מבינה אותו ובטח נמאס לו ממני, לבדוק כל היום מה איתי, ועוד כשאני פרצוף תחת בקושי מתייחסת אליו, אני באמת חסרת כוחות אפילו לנשום, דפיקה בדלת הוציאה אותי מהרחמים שלי וליאם עמד בכניסה, כמה צפוי שהוא יבוא "אפשר לדבר?" הוא שאל והתיישב לידי "אני מצטער אמה, הייתי שיכור ולא ידעתי.. לא חשבתי" הוא אמר והשפיל את מבטו "בבקשה לך אתה עושה לי רע" מלמלתי בשקט, בקושי הצלחתי לנשןם אז לדבר בכלל היה נטל עבורי "תתני לי להסביר" הוא אמר "אין מה להסביר אתה הולך להיות אבא וזהו, תשחרר אותי" אמרתי באדישות "אני בכלל לא רוצה את הילד הזה, אני רוצה אותך!" הוא אמר בעצבים ואני פחדתי שלוק יתעורר "קצת מאוחר מידי לזה אתה לא חושב?" שוב אמרתי בציניות "ביי ליאם" הקדמתי אותו לפני שהןא פצע את פיו לדבר "את לא.." הוא ניסה להגיד ומיד ועצרתי אותו "תגיד לי אתה לא קולט? אני שונאת אותך, אין לי שום רגש אליך מאותה השניה שגיליתי שאתה הופך להיות אבא, זה ברור?" אמרתי בעצבים והוא היה חסר מילים "אני תמיד אוהב אותך, לכל החיים אני מבטיח" הוא אמר ןהניח את ידו על ידי ומיד העפתי אותה ממני "ליאם זה לא הדדי, להתראות" אמרתי לו וסימנתי לו עם ידי לכיון הדלת שיבין את הרמז ה'דק', הוא נתן לעברי מבט מצטער אחרון ויצא מהבית, מותיר אותי שבורה נפשית ופיזית ובעיקר מבולבלת יותר מידי.