In Both Hands

פרק 30

~מצטערת יודעת שעברנו את הדד לאיין אבל יש בעיה בוואטפאד 😭~

נכנסתי לחדר לוקחת את התיק השחור והקרוע שלי שישב בצד כבר שבועות ארוכים וגררתי את עצמי אל חדר הכושר מכינה את עצמי ללילה ארוך.

*************************************

התנשפתי מנגבת את הזיעה שנאגרה על מצחי והוצאתי את הטלפון מהתיק השחור עוברת על כול ההודעות השונות ומגיעה ישירות להודעה של ג'ון.

16:07 "איפה את?"

17:34 "בחדר כושר, חשבתי לחזור טיפה לשגרה" עניתי לו מקווה שהוא לא יחשוד במשהו.

לא חיכיתי דקה אחת והטלפון שלי רטט בידיים שלי.

17:34 "מה קרה?" הבטתי במסך הטלפון מופתעת.

17:35 "משהו אמור לקרות?"

17:35 "א'ייתן חיפש אותך, רבתם" זו לא הייתה שאלה וגנחתי בתסכול, בטח שהוא יבוא לחפש אותי הוא לא רוצה לוותר על הצעצוע החדש שלו.

17:36 "ג'ון זה עניין של מבוגרים אל תתערב"

17:36 "תספרי לי מה קרה ואניח לך" נאנחתי

17:37 "התפטרתי"

17:38 "את חוזרת לקרבות?!" שיט!

הקלדתי ומחקתי את התשובה שלי אינספור פעמים מנסה לחשוב על דרך לנסח את התשובה שלי שלא תעורר בו חשד ולבסוף הסתפקתי בלא אחד עלוב שנשלח אחרי 5 דקות.

17:43 "למה?" מאחורי המילה הפשוטה הזאת היו כול כך הרבה רגשות שהבטתי במסך הפלאפון חסרת מילים.

17:43 "קייט זה בגללי?"

מיהרתי לחייג אליו וחיכיתי צלצול אחד לפני ששמעתי את הקול של היפיוף שלי "לא, ג'ון זה לא בגללך, אני התפטרתי בגלל שלא יכולתי להיות סביב א'ייתן יותר ועכשיו אני צריכה למצוא דרך אחרת לדאוג שיהיה לנו אוכל על השולחן. זה לא קשור אלייך בכלל!"

"קייט..." הדאגה בקולו המיסה אותי "ג'ון אני אהיה בסדר, אני אשתתף בקרב הזה אולי עוד שניים שלושה רק בשביל שנוכל לחזור לנשום שוב ואז אמצא עבודה הגונה בסדר?"

"אני דואג לך" חיוך עדין הופיע על הפנים שלי "אני יודעת, אני אהיה בסדר אז אל תדאגי אוקיי?" "בסדר" הקו נפל לדממה ואז "מתי?" נאנחתי "מחר ב22:00" "אני אשלח לך מונית בסדר? אל תחזרי לבד אחרי הקרב" "בסדר, אני אחזור בקרוב הביתה אוהבת" "גם אני אוהב אותך קייט".

ואז הוא ניתק משאיר אותי עם תחושה חלולה בחזה ופחד שאולי אני פוגעת בו יותר מאשר אני מועילה לו.

**************************************

הבטתי במראת הגוף הישנה ומלאת האבק ונאנחתי, עבר הרבה זמן מאז שהשתמשתי בכפפות האלו והתפללתי שאף פעם לא אחזור לזה. למכות החזקות שמשאירות את הגוף שלי שבור, לצרחות העידוד של האנשים הזרים, המבט של היריב שלי שהוא על הרצפה פצוע, תחושת האשמה שתוקפת אותי בסוף כול קרב.

ניערתי את ראשי מסלקת את כול המחשבות שלי ומתמקדת בדבר אחד: ביריב שלי. ג'ונסון בחר לי יריב מיוחד. אני לא אתפלא אם הבן זונה הימר עליו, מכול היריבים שהוא יכל להשיג לי הוא בחר דווקא בג'ק מאד דוג, אלוף לשעבר באגרוף שאחרי שתפסו אותו מהמר על הקרבות שלו העיפו אותו מהליגה.

"את לא מתאגרפת" קפאתי לשנייה ואז הסתובבתי במהירות ומביטה בגבר היחידי שלא ציפיתי לראות פה.

"מה לעזאזל אתה עושה פה?!" עיניים חומות קשות החזירו לי מבט, השיער שלו מבולגן מהרגיל, הגוף שלו נוקשה ומתוח ואם לא העובדה שהמבט שלו עבר על דמותי ברכות הייתי מסוגלת לטעות ולומר שהגבר שמולי הוא לא א'ייתן הנינוח שאני מכירה.

"את לא מתאגרפת" ההפתעה שלי הוחלפה לזעם טהור ואני עשיתי את דרכי אל היציאה שכרגע נחסמה על ידי גופו הגדול. נעצרתי מולו לוקחת נשימה עמוקה "תזוז" "לא" "א'ייתן!" הקול שלי גבר והיה על גבול הצרחה, אלוהים למה הגבר הזה חייב להיות מתסכל כול כך?!.

הוא לקח צעד כלפיי ובל כורחי אני לקחתי צעד אחורה, מרגישה את הקיר הקר כנגד הגב שלי "אני לא מניח לך להתאגרף נגד המפלצת הזאת!" שלחתי לעברו חיוך קר "מה קרה חושש שמשהו יקרה לצעצוע הנוצץ שלך?" "לעזאזל קייט זה לא זה ואת יודעת את זה!" שתקתי מביטה בו לכמה שניות בדממה מוחלטת.

״תזוז״
״לא״

"אני רצינית א'ייתן תזוז" "אני לא נותן לך לצאת מפה קייט" גיחכתי, צליל מריר וחסר חיים שיצא מבין השפתיים שלי "מזל שאני לא שואלת אותך" הוא שלח לעברי חיוך ולפני שהבנתי מה קורה הוא דחף אותי בעדינות אחורנית משאיר אותי חסרת שיווי משקל ואז שמעתי את טריקת הדלת ואת גרירת הכיסא.

מיהרתי לרגליי ממהרת לדלת ודופקת עליה שוב ושוב "א'ייתן תפתח לי את הדלת!!!" שום תגובה, "א'ייתן!!!" דפקתי על הדלת שוב ושוב אבל הוא לא ענה לי ואז שמעתי את זה, את רעש הקהל צורח ומתלהם ואז את קריאת הרמקול.

"גברותי ורבותיי היום יש לנו הפתעה עבורכם! במקום קייט שלנו יעלה מתאגרף חדש וינסה לקחת מהאלוף שלנו את התואר שלו אז תקבלו אותו כמו שצריך....."

קפאתי, כול מה שנאמר אחרי זה פשוט חלף מעל הראש שלי, הוא לא יכול להיות מטורף כול כך אבל שנייה אחרי זה נשמע צלצול הפעמון והלב שלי החל לפעום במהירות.

"לא!!! לא!!!" צרחתי שוב ושוב דופקת על הדלת כמו משוגעת, הוא יהרוג אותו! א'ייתן בחיים לא התאגרף!! "לא! לא! פתחו לי את הדלת!!!" דפקתי שוב ושוב, הלב שלי פועם במהירות הדם זורם לאוזניים שלי גורם לעולם להיות מעומם והדבר היחידי שהצליח לחדור דרך הפאניקה שלי זה צרחות העידוד של הקהל.

"בבקשה לא" לחשתי מניחה את הראש שלי כנגד הדלת הקרה מאזינה לקהל סופר את השניות עד שיוכרז המנצח ודמעות זרמו על הפנים שלי.

מאד דוג קיבל את הכינוי שלו מסיבה אחת פשוטה: הוא משוגע, והוא אף פעם לא משאיר אותם עומדים.

"הוא הרג אותו" מלמלתי נופלת לברכיים שלי בחוסר כוחות.

אל תהרגו אותי! הוא לא מת רק פצוע קשה (מאוד) 😜