In Both Hands

פרק 12

הבטתי בעיניים חומות רציניות ונאנחתי "אף אחד, נפלתי" הוא ניער את ראשו מביט בי בכעס "אז אנחנו משקרים אה? לא ידעתי, אני אקח את זה בחשבון שזה יהיה תורך לשאול" נאנחתי "נפלתי" אמרתי שוב מסרבת לזוז מהעמדה שלי "חבר מתעלל? אבא?" הרמתי גבה מתאפקת לא לצחוק לו בפנים "בשביל שאחד מהם יקרה אני צריכה שיהיה לי חבר או אבא אם להיות מדוייקת" הוא הרים גבה מביט בי מופתע "את יתומה?" "כן", אומנם אבא שלי לא מת אבל עבורי זה כאילו הוא נמצא שישה מטר באדמה.

"אז מי משאיר לך את הסימנים האלה?" נאנחתי "אתה חירש או משהו? אני נ-פ-ל-ת-י" הדגשתי כול אות מבהירה לו שאני לא מתכוונת לשנות את התשובה שלי והוא הנהן נשען אחורה אבל המבט בעיניים שלו הבהיר לי שהוא לא מאמין לי אפילו לשנייה ושהוא לא מתכוון להניח לזה. "יש לך עוד אחים?" הרמתי גבה מביטה בו מבולבלת "עוד?" הוא יודע על ג'ון? לעזאזל כמה זמן הוא עוקב אחריי?! הרגשתי איך הזעם מתחיל לבעבע בתוכי "כן חוץ הנערה מהמועדון" "אמה? היא לא אחותי" "באמת? חשבתי ש..." "בגלל שעזרתי לה היא משפחה?" הוא הנהן "עזרתי לה כי אני שונאת גברים שחושבים שבגלל שיש להם כסף הם יכולים לעשות הכול" אמרתי מביטה ישירות בעיניו, מניחה לו להבין את המשמעות הכפולה של דבריי ולהפתעתי הרבה הוא גיחך.

"זו דרכך המנומסת לומר לי שאת שונאת אותי?" "כן" הוא גיחך "זה די צבוע" "סליחה?" "את אומרת שאת שונאת אנשים עשרים ששופטים אחרים בגלל שאין להם כסף אבל את שופטת אותי בגלל שיש לי כסף" "לא אני שופטת אותך בגלל שמהרגע הראשון שנפגשנו אתה מרשה לעצמך יותר מידי, אתה עקבת אחריי!" הוא הנהן "יצאת מהמועדון בכעס, רציתי לוודא שתגיעי הביתה בשלום" צחקקתי לעצמי בחוסר אמון "אני ילדה גדולה אני יכולה לדאוג לעצמי" הוא שתק מניח לנושא.

"אז יש לך אחים?" נשכתי את השפה התחתונה שלי ושוקלת אם לענות לו, ולבסוף מחליטה לוותר "כן, אח אחד הוא בן 13" "הוא דומה לך?" "הו אלוהים לא" מלמלתי בחיוך "הוא חכם יותר מידי לטובתו האישית האמת, יודע לבשל והוא לא מושך צרות" מלמלתי חושבת על אחי הקטן ושהבטתי חזרה בעיניו הפסקתי לנשום לשנייה. העיניים החומות האלו היו כול כך רכות, אדיבות, אף פעם לא הסתכלו עליי ככה וגיליתי שאני אוהבת את זה ואסור לי לאהוב את זה.

"אל תביט בי ככה" הוא הרים גבה אחת בשאלה "אל תביט בי ככה" חזרתי על עצמי והוא הנהן עדיין מבולבל, אין לו מושג מה המבט העדין הזה עושה לי אה? אז אצל מי הבעיה פה אצלי או אצלו? "את עובדת רק במועדון?" "לא" "איפה עוד?" "אתה רוצה לדעת כדי שתוכל לבוא להטריד אותי גם שם? לא תודה" הוא צחק "בסדר גמור מה הצבע האהוב עלייך?" השאלה הזאת הפתיעה אותי כול כך שעניתי עליה מבלי לחשוב פעמיים "כתום" "כתום?" הסמקתי מסרבת להסיט מבט "אבל הכתום של הזריחה, ממש לפני שהשמש מציצה מבין העננים והדבר היחידי שאנחנו רואים זה רק רמז לאור שהיא מספקת" הוא חייך "זה נשמע ממש יפה" משכתי בכתפיים שלי מסרבת להתעמק בזה "שלי ירוק" הרמתי גבה, לא שאלתי אותו את זה. הוא גיחך "ככה זה יהיה כול שאלה שאני אשאל אותך אני אענה עליה בעצמי, זה הופך את זה להוגן לא?" הנחתי לרמז של חיוך להופיע על השפתיים שלי והנהנתי.

ככה הוא המשיך לשאול אותי שאלות חסרות כול היגיון, כמו מה המאכל האהוב עליי? למה אני אלרגית? מה אני הכי שונאת? ועוד. גיליתי שהוא מתכנת תוכנות עבור כמה חברות גדולות ושהוא בעצמו עומד בראש חברת טכנולוגיה מצליחה מאוד וביני לבין לעצמי הודיתי שלהשיג את כול זה בגיל 31 זה מרשים מאוד. השיחה בנינו הייתה שוטפת עד ש"תספרי לי על זיכרון מאושר אחד מהילדות" קפאתי סוגרת את פי במהירות ונאבקת ברגשות שמאיימים להשתלט עליי.

הוא הביט בי מודאג כמעט כאילו הבין שאמר משהו לא נכון "קייט?" שתקתי מסרבת לפגוש במבט שלו "קייט אמרתי משהו לא בסדר?" נערתי את ראשי לשלילה "אני צריכה ללכת ג'ון צריך לחזור מהבית ספר בקרוב ואני צריכה להכין ארוחת צהריים" קמתי במהירות לא עוצרת בשביל להסתכל עליו וברחתי משם, מסרבת להראות לו את המלחמה שמתחוללת בתוכי. מגיע לך קול קטן לחש לי באוזן מגיע לך כי לשנייה התנתקת מהמציאות.

היי בנות אז ככה 2 דברים חחחח: 1 שיניתי לבראיין את השם מהיום הוא יהיה א'ייתן, אני יודעת שזה מבלבל אבל בגלל שיש לי 2 בראיין (פה ובסיפור אחר) זה מבלבל אותי.

2) היום יהיה מרתון של 3 פרקים כול פעם שיהיו לי 60 קריאות ו40 הצבעות אני אעלה פרק נוסף מקווה שהיה לכם יום טוב ולכול אלו שצמות מחר שיהיה לנו צום קל ובעיקר מהיר ומלא ספרים :)