קצת אחרת (סיפור גמור)

פרק 17

אהובים שלי!
מצטערת על כל הזמן הזה שלא כתבתי,אני מתכוונת לפצות במרתון סופ״ש,אני יכולה לגלות לכם שאני משרתת את המדינה כרגע ככה שאין לי זמן לכתוב פרקים במהלך השבוע ולפעמים יש סופשים שאני פשוט רוצה לחזור אל המיטה ואל המשפחה והחברים ואני לא מוצאת את הזמן לכתוב גם בבית,אז תהנו מהפרקים שיעלו במשך הסופש.
אוהבת אין סוף ❤❤❤
*הפרק ממשיך הישר מהפרק הקודם אז כדי לרענן את הזיכרון ולקרוא לפחות את הפסקה האחרונה של הפרק הקודם.
________________________________
"תנגבי מיד את הדמעות שלך״הוא לפתע אמר גורם לי להעצר מהבכי היללני שלי.
הרמתי את מבטי אליו,כשהניצוץ בעיניו נהפך לדמעה איטית שזולגת על לחייו. יכלתי להשבע שמעולם לא כאב לי ככה כמו שכאב לי שראיתי אותו ככה,אפילו לא כשגיליתי בכל פעם שעומר בוגד בי.
״אני לא רוצה את הרחמים האלהטוהר,במיוחד לא את שלך״הוא סינן מנגב את הדמעה בשרוול חולצתו.
הבטתי בו מרגישה את שפתיי רועדות,כיווצתי את עיניי באופן כמעט בלתי נשלט,ואצבעותי מיהרו לנגב את הדמעות שלי.
דניאל הפתוח והפגיע שנחשף לכמה דקות במהרה נעלם,ודניאל התקיף,חסר האמון והבוטה חזר.
רציתי להגיד לו כל כך הרבה,רציתי לצעוק עליו,לסטור לו,להגיד לו שנמאס לי שבכל פעם שאנחנו מתקרבים צעד אחד הוא דואג להרחיק אותי עשרה צעדים אחורה.
רציתי בעיקר להגיד לו שאני לא מרחמת עליו בכלל,שאין שום סיבה לרחם עליו,שהוא בן אדם מעורר קנאה.
רציתי להגיד לו שאני כואבת את הכאב שלו,את הכאב של הוריו,את הכאב של ציון.
רציתי להגיד לו שאני לא מבינה למה אנשים כל כך רעים לפעמים,ואז רציתי לשמוע ממנו שאני חייבת להפסיק להיות כל כך תמימה או שבירה כמו שכל כך מתאים לו,רציתי גם חיבוק,אני לא יודעת למה,אבל יש לי תחושה שלעולם לא אזכה לחיבוק מדניאל.
אבל זה לא היה משנה באותו הרגע,הרצון שלי.
דניאל היה עסוק בבדידות שלו מול העולם,ואני הייתי רק הדבר הכי נגיש מולו להלום בו,ואני לא יכלתי לשאת בזה.
אז סיימתי לנגב את הדמעות,מיישרת מבט אליו,לעומתו שהוריד את מבטו אל הסיגריה שגלגל בין אצבעותיו,ואז הסתובבתי,וצעדתי בלי לדעת לאן.

״ציון,אתה רוצה להגיד לי איך הרגשת שהילד הזה הרביץ לך?״
הוא הביט בכרטיסיות שפזרתי על הרצפה בחדרו,כרטיסיות של אימוג׳ים,כאלה שמחייכים,בוכים,כועסים,עצובים,צוחקים או סתם מסמיקים.
הוא הביט בהם,מעביר את אצבעותיו הקטנטנות ומביט בהם במבט חושב.
הוא הרים את הכרטיס של אימוג׳י בעל פנים אדומות והבעת פנים כעוסה,והגיש אותה אל ידיי.
״אוקיי,ואיך קוראים להרגשה הזאת ציון?״שאלתי ואז הצבעתי על המילה שמתחת לאימוג׳י מנוקדת היטב.
״כו...כועס״הוא קרא באיטיות ואז הביט בי במבט שואל האם צדק.
״יפה!,כעסת כשהילד ההוא הכה אותך.ציון אתה נורא משתפר בקריאה!״חייכתי אליו והוא חייך אליי בחזרה,ואז עשינו את הסיסמא של שנינו,שני כיפים ובוקס.
״אני רק רוצה להגיד לך ציון,שיש אנשים כאלה בעולם...הם אנשים עצובים מאוד שמוציאים את העצב והרוע בחייהם על אחרים.
ואתה היית הפעם כדי לספוג את זה.
אבל מעולם אל תחשוב שכולם כאלה,יש גם אנשים טובים בעולם״דיברתי באיטיות כדי שיצליח לעקוב אחרי מילותיי ולהבין.
״כמוך?״הוא שאל בפשטות ובמתיקות בלתי נגמרת,גורם לי להתפוגג מהתרגשות.
״היא הרבה יותר מבן אדם טוב ציון״שמענו לפתע קול עבה וגברי,
הרמתי את מבטי מציון אל הכניסה לחדר ודניאל עמד שם שעון על משקוף הדלת,מניח את ידיו על חזהו כהרגלו ושרירי ידיו בלטו.
הבטתי בו מלמטה משום שישבתי על הרצפה,ומהמבוכה של ההבנה שיש מצב שדניאל שמע את כל המילים שאמרתי לציון הרגשתי איך לחיי בוערות ומיהרתי להוריד את מבטי חזרה אל הכרטיסים שברצפה.
הוא התקדם אלינו מתיישב מאחורי ציון ופישק את רגליו לרווחה נותן לציון לשבת ביניהם,כשהוא עוטף את גופן הקטן בזרעותיו החסונות.
הוא הביט בי בשתיקה כמה רגעים,ואני שהרגשתי חצי פגועה חצי זועמת שיחקתי בקצוות השיער,מנסה לגרום להם לזרום על פניי ולכסות את המבוכה הילדותית שלי.
הוא דיבר כמה רגעים אל ציון באמהרית,והחזיק את הכרטיסייה של האימוג׳י הכועס,לאחר כמה דקות ציון קם ויצא ונשארנו שנינו על רצפת חדרו של ציון,בשתיקה.
״טוב,אני חושבת שאני אלך״קיפלתי את רגליי במטרה להתרומם מהקרקע.
״טוהר״הוא השמיע את קולו גורם לי להעצר,
״אני מצטער״.
הרמתי גבה מביטה בו,וסוף סוף הזזתי את שיערי לאחור.
״לפעמים הנער המתוסכל שבי יוצא החוצה,אני מתקשה לשמור עליו בפנים...״
״דניאל״הבטתי בו ״אני לא מצליחה לקרוא אותך,אני מפחדת לפגוע בך כל הזמן״.
הוא גיחך נושך את שפתיו בצורה שגורמת לי להסתכל עליהן בלבד ולרצות לקרוע אותן כמו נמר שמזהה טרף,מעולם לא שמתי לב לכמה עבות ובשרניות הן.
״את תפגעי בי?את מלאך טהור,טוהר.
ההפך הוא הנכון,רוב הסיכויים שאני אכן אפגע בך.״הוא אמר גורם לי להרים את מבטי משפתיו אל עיניו.
״למה אתה חושב ככה?״שאלתי.
״כי כזה אני,לא יכול להאמין שיש מישהו בעולם הזה שאין לי אינטרסים או קויים אישיים.אני לא מסוגל להפסיק להיות הילד הזה בן ה-16 שחוטף חרא מהלבנים,ומבין שהוא כנראה תמיד יהיה שונה.״הוא פלט הכל בבת אחת.
״אז אל תהיה כזה דניאל,תאמין באנשים ובעצמך,תבין שיש גם טוב בעולם.
תתן לעצמך לסמוך על אנשים,לאהוב,תראה שלפעמים גם לא נופלים,וגם אם כן...זה לפעמים שווה את זה״אמרתי ואפילו אני לא ידעתי מאיפה המילים האלה יצאו,כאילו שהקול הפנימי שלי התפרץ מתוכי.
הוא התקרב מעט עם גופו לגופי,ואני עברתי לשבת על ברכיי,מקבלת ממנו מבטים עוקבים אחרי תזוזתי.
״הלוואי שהעולם היה כזה טוהר,אבל את חייבת להתעורר מפנטזיית הנסיכות שלך ולהבין שהעולם ברוב רובו הוא חרא אחד גדול״הוא אמר.
חייכתי חצי חיוך,ידעתי שמתי שהוא הוא יגיד שאני תמימה רק במילים שלו.
״מה את מחייכת?״הוא חייך גם לפתע.
״אני לא מוכנה להסכים איתך דניאל,אני מוכנה להוכיח לך אחרת.״אמרתי והתקרבתי מעט קצת אליו.
״אה באמת?״הוא כמעט לחש כשגם הוא התקרב אליי ופניו היו במרחק נשימה משלי,
״ואיך תעשי את זה?״.
שתקתי נושכת את שפתיי,רואה את החיוך שמתפשט עוד יותר על שפתיו,ואיך הוא בולע רוק,כמו חיה טורפת שמזהה קורבן.
אבל סירבתי ליפול אל הרשת הזאת,כי היא מסוכנת לשנינו,וכי היא מסוכנת בעיקר לי.
הנחתי את סנטרתי על כתפו החסונה,עוטפת אותו בחיבוק צמוד מאוד וחזק מאוד,מקבלת נשיפה שגורמת לשיערי לזוז קצת מעט ולצחקק.
״ככה דניאל,בחיבוקים חמים מאנשים לבנים״חייכתי כי ידעתי שהוא מבואס מופתע ושמח ביחד מהחיבוק הלא צפוי הזה,כשהוא בכלל התכונן לנשיקה.
״אני לא ציון טוהר,חיבוקים לא יספיקו לי.אני רוצה את כל כולך״הוא לחש לאוזניי באיטיות וחושניות שגרמה לגופי לרעוד מעט,כשהנשימות שלו מדגדגות את עורפי,
התנתקתי מהחיבוק מביטה בו מופתעת,הוא באמת רוצה אותי?או שזה משחק של דניאל?
״אבל אני יודע שאני פשוט יהרוס את מי שאת״הוא חזר לדניאל הדניאלי כל כך.
״אה באמת?מי אני?״שיתפתי פעולה עם המשחק הזה שכנראה לעולם לא יגמר אם זה תלוי בו.

״את כל כולך טוהר״.