אלי מטרד

פרק 1: השמש | חלק 1: יום אביבי

האוויר החם נשא עמו ניחוח אורנים רענן. השמש עמדה במרכז השמיים בשעת הצהריים העצלה, מספיגה את קרניה החמימים בזרדי העצים המלבלבים.

דיאנה מתחה את אצבעותיה, וחשה את המשב החמים מלטף אותן ברכות, כשמיכה עשויה מאוויר. חולצת הטי שלה הייתה ספוגה מזיעה, שהשתרעה מצווארה ומטה. היא אספה את שיערה לפקעת קטנה בקדקוד ראשה, וגוונו הלבן-פנינה היה כמעט מסנוור בזווית הנכונה. אך שיערה הלבן היה דווקא הדבר האחרון שהיה מסקרן את עובר האורח הממוצע. אשפת החצים שהכבידה על גבה והקשת שלפתה בידה היו מחשידים כל עובר אורח. אם כי דיאנה לא ראתה בזה דבר מוזר. מאז שזכרה את עצמה, היא ידעה לשחרר חצים לאוויר הדק. העניין בא לה בטבעיות. היא מעולם לא הקדישה לזה מחשבה נוספת: היא טובה בזה, היא אוהבת את זה... אם זה עובד, בשביל מה לתקן?

היא רכנה מאחורי גזע אלה רחב ועשיר בעלי אביב מוריקים, ולקחה נשימה עמוקה. היא שמעה את הצעדים. קשה להסביר את זה לחבר'ה שלא רואים את העולם כמותה, אבל... כל רשרוש, כל נשירה, כל קן וכל מחילה - הכל חלק מהיער. וברגע שאתה מצטרף למשפחה, זה נהפך להיות חלק ממך.

הדבר שראתה... היא לא ציפתה לו. בז גדול פרש את כנפיו המבריקות ולכד פתן מתפתל.

'זה לא הגיוני,' היא חשבה. לא היו בזים באזור הזה של היער – היא הכירה אותו מ-א' עד ת'. והבז הזה, הוא היה גדול במיוחד.

לרוב למשימות שכאלו היא הייתה מעדיפה להשתמש בחיית המחמד שלה, לברדור שחור בעל כתם לבן על חזהו בשם 'חץ'. היא בחרה חתיכת יום להשאיר אותו בבית. אבל... זה היה רק בז אחד, וכנראה אי-הבנה. היא בחרה שלא להמשיך לתהות בעניין, ודרכה את קשתה בחץ מבריק. "היי!" היא קראה, מכוונת אותו אל עבר הציפור מושקת הכנפיים. "שחרר אותו."

העיניים שלו הבריקו. יותר מדיי. מה הולך כאן? "היער לא אוהב את זה. תשחרר אותו." הוא בז; הוא יבין.

דיאנה שמעה קול. "דיאנה סהר?"

היא הרכינה את גבותיה בחשד. "מי שם?"

"כאן," הקול נבע מעברו של הבז.

היא לא רצתה להאמין, אך לא היה מספיק מקום לאמונה. "אתה בטח צוחק עליי. כאילו, חם, אבל לא מספיק חם ואני שתיתי ו..."

"קוראים לי רָע," הציפור קראה. "ואשמח להזמין אותך לסירה השמימית שלי. יש לנו הרבה על מה לדבר."

היא לא אהבה את הכיוון אליו זה מתפתח. היא צריכה לחזור הביתה, והיא מספיק עמוק ביער גם כך. אולי אין לה הורים או אחיות, אך עדיף לחזור לסבתא מאשר כל זה. בזים מדברים שלא אמורים להיות כאן... זה סימן רע. "תניח את הפתן ונדבר!"

"כרצונך," הוא חילץ את הנחש שהזדחל הרחק מהם. הבז נפנף את נוצותיו החלקות וזינק אל ענפי עץ האלה. הוא עמד בגובה עיניה, והברק שהיה בחרוזים השחורים של מבטו כמעט הפנט אותה. "עקבתי אחרייך זה זמן מה. את כישרונית מאוד."