אלי מטרד

פרק 19: עניין של אמון

שלי כהן התבוננה בבניין העצום מתנשא אל-על, על כל מאות חלונות הזכוכית שבו. כשנפתחה דלת הכניסה החלקה, הלוגו של "תעשיות בלו-ריין" נחצה לשניים. היא לא תשקר: כל זה חדש לה, ולא רק המיקום. היא לא רגילה לשיתוף פעולה, ותמיד ראתה את עצמה מן זאבה בודדה.

כל חייה גדלה עם משפחתה בשורש, איזה חור שמונה-עשרה קילומטר מירושלים. למרות שהוריה דאגו לה לאחים ואחיות רבים, היא תמיד חשה בודדה. אבל זה בסדר. היא לא צריכה רחמים, או הבנה. היא רק צריכה שיעזבו אותה לנפשה. עם זאת, הוריה דאגו היטב לא לעשות זאת, והפילו עליה את האחראיות אחריי הבעיות שהיו עושים. לכן, כשהגיעה לגיל הגיוס, היא דאגה שהצבא ישחרר אותה על סעיף נפשי, ועברה לבדה לראשון לציון.

ההתחלה הייתה קשה: למצוא עבודה, לפתח קשרים וטובות. הדבר היחידי שהחזיק אותה זה הפחד מלחזור הביתה, להתקפל ולעשות כמצוות הוריה. לא. היא הייתה מוכנה לישון על המדרכה מאשר לחזור לשורש ולהמשיך לעשות כמבוקשם של הוריה.

את שִינִיתוּ פגשה לפני שנה. היא עבדה בחנות להלבשה תחתונה. זה לא שרצתה לעבוד שם. "אין לך פנים למלצרית", "נחזור אלייך אחר-כך", "פטור מהצבא? על מה?" היו מבין התשובות שסיננו אותה מלהתקבל לכל עבודה אחרת. כך או כך, בזמן שהייתה במשמרת הוא ניגש אליה, והציג את עצמו בשם "שי ניתאי". הוא הסביר לה על מוצאה, ושהוא מסוגל לתת לה את ההצלחה לה היא מתאווה.

שנה עברה, ושלי היום מוצאת את עצמה באיזה אזור תעשייה מפונפן בקיסריה, בטענה שהיא תפגוש אלים נוספים. "מלחמה" הוא אמר לה. כנראה שהצבא פשוט לא מוכן להניח לה, הא?

שלי ניגשה לדלפק הקרוב, ופנתה לפקידה שהייתה עסוקה בשיחת טלפון. "שלי כהן. אמרו לי שיש איזה מפגש?" שאלה והראתה תעודת זהות.

הפקידה הניחה את השפופרת וסיימה להקליד דבר-מה במחשב. "כן, קחי את מעלית מספר 3 ועלי לקומה השביעית. חדר ישיבות א'."

ההוראות היו דיי פשוטות, ותוך כמה דקות, מצאה את עצמה בקומה הנכונה. היא אפילו לא הייתה צריכה לחפש. קולות צחוק ודיבור רמים עלו מדלת סמוכה, וכשפתחה אותם, התגלו לפניה... ובכן, היא פשוט לא ציפתה לזה: בלונדינית כחולת עיניים שבגדיה נעים בין שחור לסגול; בחור צנום ועצל מעט שזוף שהדבר היחידי שמעניין בו היו אולי נעלי האולסטאר שלו; והיא יכולה להישבע, ילדה בת עשר שמחזיקה דובון?

"הו, יופי, הגעת!" שמעה את הבלונדינית אומרת בביטחון. "אני מכריזה על כינוס... איך קראת לנו?"

"כח"ד," הנהן הבחור והתיישב סמוך לשולחן הדיונים. "כנען החדשה."

"שם גרוע," בת העשר אמרה ולא שלטה בצחקוק זדוני שהעביר בשלי רעד קל.

שלי הצטרפה והתיישבה על-יד השולחן, בזמן שכולם התיישבו גם כן. היא כבר לא אהבה את זה. "על מה את מסתכלת אִימוֹ?" שאלה הילדה. אז היא אלה של מה? סרטי אימה יפניים?