נשק זה לא משחק

ניאום לפני פרידה

ממשיכים נ.מ של מייקל

היא קפואה כבר יומיים היום ההלוויה שלה.
אני לא מסוגל להיפרד ממנה.
שש שנים שהכרתי אותה.
אחרי ארבע שנים שזכיתי להיות איתה.
אני צריך להגיד לה.
ביי
המילה שהורסת אותי.
זה לא ביי ונתראה עוד שעה
זה ביי לנצח.
זה ביי לתיאה.

יומיים עברו ומאז שמצאתי אותה תלויה על הגשר.
אני חיוור ולא אוכל, לא מתקלח, לא מתפקד, אריק לא יודע מה לעשות איתי, ג'ון מצליח קצת לעמוד אבל אני בכלל לא יכול.
נכנסתי למקלחת רק מדבר אחד.
לכבד אותה ביום הזה.
לעשות משהו שלא עשיתי במשך 3 שנים.
שבגדתי בה.
בגדתי בה להיום אני משלם את המחיר.
אבל לא רציתי שהיא תשלם אותו.
בטח שלא במוות.
ואפילו בפגיעה הכי קטנה שיכולה להתקיים.

המים עברו על גופי והרגשתי את ריחה יורד ממני והתייסרתי.
אני הולך לארון לובש שחור.
צבע שלמדתי לשנוא ביומיים האחרונים.
אני מתאבל אליה ובצדק.
הרי בגללי היא נהרגה.
רק בגללי.

אני יושב על כיסא הפלסטיק כמו כל אורח להלוויה של תיאה.
כולם עלו לבמה ודיברו רק לי לא היה את האומץ אבל היית חייב לעשות את זה.
אחרי שחברתה בקי סיימה לדבר.
קמתי ונגשתי למיקרופון.
מחזיק את השרשרת שלה שכף ידי כמו את החיים שלי.

עמדתי מול המיקרופון שכולם בשקט מביטים בי ודמעה כבר מתרבות בעיניי.

"היי לך תיאה, רציתי שתדעי שאני לא מסוגל לעמוד פה, אני לא מסוגל לעמוד לידך שאת בעצם כבר לא כאן, אין לי את האומץ שהיה לי תמיד, את האומץ שאהבת בי כל כך, אין לי את באומץ להיות כאן, אין לי את האומץ להיפרד ממך" אמרתי מתנשף ודמעה זולגת ממני הגיע הזמן שמספר לה הכל.
זה עכשיו או לעולם לא!
"אין לי את האומץ שאת אוהבת בי כדי להיפרד ממך תיאה, אני לא רוצה להיפרד." אמרתי מעביר את לשוני על שפתיי כדי להחיות אותן קצת.
"שהכרתי אותך, שנאנו את אחד השנייה, לאט לאט התחלתי להכיר אותך תיאה, את בן אדם טוב, מושלם, שהתאהבתי בו. תמיד היית עקשנית ותמיד תהיה, אני בך הכל, את הטוב ואת הרע, אהבתי בך את העיניים שתמיד היראו לי את הכל גם ללא רצון, את החיוך שגרם לי להיות מאושר עלי אדמות, את השיער הנעים שלך שאהבתי לשחק איתו, ואת הריח שלך שאני מתפלל לא לשכוח אותו, את השפתיים שלך שהעניקו לי אהבה, את הגוף שלך שתמיד מוכיח לך כמה את יפה, את הרצון שלך שתמיד נותן לך לקבל את מה שאת רוצה, את הטעם שלך שתמיד יודע מה הכי מושלם, את האכפתיות שלך שתמיד דואגת גם לאנשים שאינך מכירה, את הפחד שלך מסרטי אימה שאת מבקשת את החיבוק שלי, את המגע שלך שתמיד מרים לי את קצב הלב, את הבקשות שלך שאני ישמור עליך שתמיד הבטחתי כל עוד אני חי ואת המילים שלך שהמיסו לי את הלב שאמרת לי כמה את אוהבת אותי" אמרתי עם דמעות בעיניים.
"שנאנו את אחד השני גם שהכרנו וגם עכשיו שאנחנו נפרדים. אני לא מבקש שתפסיקי לשנוא אותי, אני מבקש שתסלחי לי, על הכל, על הבגידה, על הרחבים המטופשים, על חוסר אמון שלי לפעמיים, תסלחי לי שפגעתי בך! אני לא מצטער על זה שהכרתי אותך תיאה, את בן אדם טוב ועשית לי רק טוב בחיים. ועכשיו שאת כבר לא פה אני מבין מה אבדתי, ועכשיו אני סובל, סובל כי את לא פה, אני סובל כי בגללי את לא אתנו פה, אני יודע את זה ואין סיבה שלא ישנא את עצמי בגלל זה, אני כבר לא רוצה לחיות בגלל זה, אני לא רוצה לחיות בעולם שאת לא שם, גם אם זה אומר לאבד הכל." אמרתי מוחק את הדמעות.
"אבל אני נשאר רק מדבר אחד, לגרום לי לסבול, כמו שגרמתי לך, אני אסבול כל עוד אני נושם, אני לא התאבד או יעשה משהו שיהרוג אותי, אני חייה בעולם שאת לא שם, אני אסבול רק בגלל מה שעשיתי לך וזה מגיע לי, אין לי את הזכות להיות מאושר איתך תיאה, אין לי לזכות הזאת יותר, גם זה אומר שכמה שארצה למות אני לא אראה אותך יותר תיאה, מגיע לי את זה" אמרתי
"לפני שאני הולך רציתי רק להגיד לך, את הבגידה שלי, זאת הבעיה שלי, שאני צריך לשלם עליה, לא את, את לא היית צריכה למות, גם לא להיפצע, להיפגע תיאה, לא היית צריכה לשלם על דבר שאני עשיתי ץ לא במחיר כזה ולא מחיר בכלל, אני כל כך מצטער תיאה. בבקשה תשנאי אותי תאחלי לי למות לאט, תעשי שנהרגו את כל האנשים שחשובים לי, תגרמי לי להתחרט על כל שניה שאני נושם תיאה רק בבקשה ממך תסלחי לי" אמרתי
"להתראות תיאה, אנחנו בסופו של דבר נתאה" אמרתי ויורד שכמה אנשים באו אליי אך אני ממשיך והולך.
הודעה נשלחה אליי.

-המוות וודאי-