''אני בבית'' צעקתי כשנכנסתי לבית וטרקתי אחריי את הדלת.
''למה לטרוק??'' שמעתי קול מוכר צועק מהסלון לעברי.
''אסי?'' שאלתי כי לא הייתי בטוחה אם זה הקול של אסי אחי או לא..
''ברצ'וק?'' הוא חיקה את הקול שלי ואני רצתי אליו לסלון וחיבקתי אותו חיבוק גדול.
''התגעגעתי אליך!'' אמרתי לו וקצת מחצתי אותו
''גם אני אלייך בר, אבל אני קצת לא נושם...'' הוא אמר ואני הרפתי מהחיבוק.
דיברנו במשך שעתיים בערך על הכל, סיפרתי לו על הבית חולים, על הלימודים, על עומרי שנחמד אליי בזמן האחרון...
לא סיפרתי גם לו על ליעם.
מכירים את זה שיש לכם אח גדול שפשוט שומר עליכם מכל בן שמנסה להתקרב?
זה אסי.
נקודה.
אמא נכנסה וקטעה את השיחה שלי ושל אסי בדיוק כשהוא התחיל לספר לי על בחורה שהוא הכיר מהצבא.
''ברצ'וק? את בבית?'' אמא אמרה וסחבה שקיות מהסופר.
''כן, ולא רק אני, נחשי מי בא לעשות לנו ביקור קטן?'' אמרתי ואז אסי צחק. אמא מיד זיהתה את קולו, לא כמוני...
''הייייי'' אמא אמרה וחיבקה אותו אחרי שהוא התקרב למדרגות.
הם קצת דיברו בניהם ואני ראיתי את הפרקים האחרונים שפספסתי ממאסטר שף.
אחרי שאסי עלה להתקלח אמא ישבה לידי בסלון.
היא הסתכלה עליי במבט מוזר... כזה שראיתי רק אחרי שאבא עזב.
''מה קורה?'' שאלתי, אבל לא התכוונתי למה קורה של לשאול מה המצב אלא מה קורה באמת, מה יש לה, למ היא ככה...
אמא כיבתה את הטלוויזיה והתקרבה אליי.
''ד''ר דובלסקי התקשר.. ''היא אמרה.
ידעתי. הייתה לי הרגשה שזה קשור.
''ו...'' שאלתי סקרנית.
''הוא אמר שיש לך חשש ל..'' היא הסתכלה למטה ואני לא הבנתי.
''למה?'' שאלתי.
''לסרטן.'' היא אמרה והתחילה לבכות.
''מה?''
מה? סרטן? לי?
''עשו לך כמה בדיקות בקופת חולים ובבדיקות דם ראו שהתאים הלבנים שלך מתפתחים מהר ולא מסיימים את התפתחותם ומפריעים לתאים האדומים שלך להתפתח וחסר לך המון דם בגוף.. זה בערך מה שהצלחתי להבין בד''ר דובלסקי. אחר כך נתנו לך הפנייה לאסותא כדי לוודא שזה אכן מה שחשבו שזה, והבדיקות שד''ר דובלסקי ערך לך אישרו את זה.. אומנם לא סופית עדיין אבל יש לך חשש ללוקמיה. סרטן מוח העצם..'' אמא אמרה ותוך כדי בכתה.
לא יכולתי לזוז. הייתי בשוק טוטאלי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? להמשיך עם החיים שלי כאילו כלום?
הטלפון שלי צלצל, על הצג הופיע 'ליעם בביוף' היססתי אם לענות או לא אבל אמא סימנה לי לענות למרות שהיא לא ידעה במה מדובר ומי זה בכלל.. היא ר רצתה שאני לא אשאר במצב המוזר הזה שנקלענו אליו...
''הלו?'' שאלתי וקולי היה קצת צרוד.
''בר? הכל בסדר?'' הוא שאל
''כן הכל מעולה.'' שיקרתי.
''אוקיי, את יכולה לעלות שנייה למעלה? אני מחכה לך רגע בחנייה.'' הוא אמר ולי לא היה כוח, יותר מידי עובר עליי עכשיו, רציתי רק לדבר עם מתן ודניאל.
''אני עולה.'' אמרתי בלת ברירה.
יצאתי מהבית ואמרתי לאמא שאני כבר חוזרת, ועליתי לכיוון החנייה. ראיתי את ליעם נשען על המכונית ומחייך אליי.
''היי.'' אמרתי לו ונשקתי לו על הלחי.
'' היי מה קורה?'' הוא שאל
''מעולה מה איתך?'' שאלתי.
''מצויין, לא דיברנו מאז הפגישה..'' הוא אמר וקירב אותי אליי.
''כן.. לא היית בבית ספר..'' אמרתי לו והרמתי מבט כדי לא להסתכל לו בעיניים.
''כן אני הייתי בברית של אחיין שלי.'' הוא אמר וצחק.
הוא נעמד מולי וכבר לא נשען על האוטו שלו, הוא החזיק לי במותניים והיינו קורבים.
''היה לי ממש כיף איתך..'' הוא אמר והתקרב יותר.
''גם אני נהנתי.'' חייכתי חיוך מזוייף, אבל בתוכי רציתי לצרוח.
אני באמת אוהבת אותו, ואני לא רוצה לפגוע בו, אני לא יכולה...
יש לי סרטן.
יש לי חשש לסרטן.
אני לא מוכנה שהוא יהיה חלק מהמאבק הקשה הזה.
אני לא רוצה שהוא יסבול בגללי.
אני לא רוצה שהוא יפספס את התקופה הזאת, התקופה שאמורה להיות כל כך כיפית, הכי כיפית, ויבזבז את הזמן שלו על להיות איתי בבית חולים ולסבול. פשוט לסבול.
אני אנצח את זה לבד.
''קרה משהו?'' הוא שאל והרים לי את הסנטר אבל אני לא יכולתי להסתכל עליו.
''לא אני בסדר.'' אמרתי וניסיתי להרים קצת את המבט.
הוא התקרב אליי.
הוא קירב את השפתיים שלו לשלי.
אני לא יכולה.
''אני לא יכולה..'' אמרתי לו.
''מצטערת..' מלמלתי לעצמי..
''בר חכי רגע!'' הוא קרא לי כשאני רצתי לבית.
רצתי מהר לחדר שלי, סגרתי את הדלת התחלתי לבכות.
העפתי את כל הסדינים את כל הכריות על הרצפה, צרחתי. בתוך שניות החדר שלי נראה כמו אחרי מלחמה.
למה דווקא אני? למה דווקא לי?
YOU ARE READING
חזקה
Romanceבר, בת 17 חולה בלוקמיה. מה קורה כאשר היא מתאהבת בבחור שתמיד חלמה עליו אבל המחלה מונעת ממנה לממש את האהבה הזאת? ''אני פצצת זמן.'' אמרתי לו ודמעות הופיעו בעיניי ''מה זאת אומרת?'' הוא צחק ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל אני לא צחקתי. אני ידעתי. ידעתי שא...
