חזקה

פרק 11

לא עצמתי עין כל הלילה.

לא הפסקת לחשוב על מה שאני עוד אעבור. וליעם... אוף

בכל מקרה, קמתי בבוקר והתארגנתי לבית הספר.

ירדתי לחדר של עומרי לבקש ממנו שייקח אותי לבית הספר אבל הוא כבר הספיק לרדת לאכול למטה.

אז ירדתי גם וכל המבטים הופנו אליי.

''מה שלומך?'' אמא שאלה.

''אני בסדר. למה?'' שאלתי והתיישבתי ליד קערת קורנפלקס שאמא הכינה לי מראש.

''את נראת עייפה בובי, את בטוחה שאת רוצה ללכת לבית הספר?''בקול שלה נשמעו קצת רחמים.

''אני עדיין לא גוססת. וחוץ מזה אני רוצה ללכת.'' אמרתי ואמא הסתכלה עליי מוזר ומבטה היה נראה  מרחם עליי.

''חלאס לרחם עלייה. היא פייטרית והיא מסוגלת לעשות הכל.'' עומרי אמר וסימן לי עם הראש שנצא כי עוד חמש דקות מתחיל שיעור ראשון ואסור לי להפסיד מתמטיקה.. בטח שלא לפני בגרות שיש לי עוד חודש.

נכנסתי למכונית של עומרי ולא דיברנו כל הדרך.

''מה עם חברה?'' שאלתי לבסוף כשכבר הוא התחיל לשים את השירים המכוערים שלו ולא יכולתי לסבול את זה.

''למה את שואלת?''הוא קצת האדים.

''מתעניינית.'' עניתי.

''אין בנתיים.''הוא אמר והרגשתי קצת שהוא משקר אבל החלטתי להניח לזה אם הוא לא רוצה לספר שלא יספר. גם אני לא סיפרתי לו על ליעם, למרות שזה לא אתו הדבר..

הגענו לבית הספר וראיתי את דניאל ומתן מחכים לנו. ירדתי מהמכונית והם התחילו עם הכעס שלהם עליי למה הגעתי עכשיו ואנחנו מאחם לשיעור וכל זה..

אני הייתי עסוקה בדבר אחד- להתחמק מליעם.

אסור שהוא יראה אותי.

''ייאלה ייאלה בואו לכיתה, נתקענו כאן מספיק זמן.'' אמרתי ורצנו לכיתה.

ראיתי את ליעם אבל במזל הוא לא רא אותי, וגם אם ראה אני רצתי מהר מידי כדי שהוא  יוכל להבין שזאת אני.\

נכנסנו לשיעור והקשבתי והשתפתי כמו תמיד, טוב מה אני משקרת? ניסיתי להשתת, ולהקשיב כמו תמיד. מחשבות אחרות רצו במוחי ולא נתנו לי להקשיב.

''בר? את רוצה לפתור את המשוואה'' גלית המורה למתמטיקה ואני הסמקתי כשכל המבטים של כולם ננעצו בי.

''לא זה בסדר המורה.'' אמרתי וכמה ילדים התחילו לצחוק.

מה מצחיק?

המורה הניחה לי והמשיכה בשיעור שלה.

כשנגמר השיעור ואחריו גם הסיטוריה ואנגלית, ישבתי עם דניאל מור אביה ומעיין בהפסקה בלובי וסתם דיברנו על המסיבה שעומדת להיות עוד כמה ימים. 

''פאק נו מה אני אלבש? אין לי בגדים.'' מעיין התמרמרה.

''כן כן, יש לך מלא בגדים.'' דניאל אמרה לה.

''אבל לי לעומת זאת אין כלום בארון! אני חייבת ללכת לקנות.'' אביה אמרה וקבעה עםמור ללכת לקניות.

''בר אני יכול אותך רגע?''ליעם פתאום בא ורצה לדבר איתי.

לא עניתי לו כמה רגעים ובדיוק איך שפתחתי את הפה לדבר נשמע הצלצול. ''מצטערת. יש לי ספורט עכשיו. נדבר עוד מעט.'' אמרתי ולקחתי את התיק שלי ואת דניאל והלכנו משם.

''למה את לא רוצה לדבר איתו?''דניאל שאלה תוך כדי שנעלנו את נעלי הספורט שלנו.

''ככה, אין לי מה להגיד לו'' אמרתי לה והתחלתי לאסוף את השיער שלי.

בדיוק אלונה המורה לספורט הגיעה ולא יכולתי להמשיך את השיחה שלי עםדניאל.

אחרי השיעור מיהרתי לבית, פחדתי להיתקל שוב בליעם.

הגעתי לבית ואכלתי את ארוחת הצהריים שלי.

אף אחד לא היה בבית.

השעה הייתה ארבע וחצי, קצת התעכבתי כי עצרתי בקניון לקנות איפור שחסר לי.

נחתי קצת ויצאתי לריצת ערב.

שמתי את האוזניות שלי ואת המוזיקה שלי ופשוט רצתי בממסלול הקבוע שלי.

בדיוק איך שהחלפתי שיר באייפון מישהו נתקע בי.

''אח.'' צעקתי כי די כאב לי בכתף, באנה הבן אדם הזה ממש חיה.

הרמתי את הראש וראיתי את ליעם.

''מצטער. לא ראיתי אותך.'' הוא אמר והוריד את האוזניות שלו. נראה שגם הוא רץ.

אי אפשר להתחמק ממנו אני רואה.

''זה בסדר.'' אמרתי חייכתי חיוך קטן והמשכת לרוץ.

הוא תפס בידי ומשך אותי אליו.

''את חייבת לי הסבר'' הוא אמר.

''שחרר.'' אמרתי

''לא אני לא אשחרר עד שלא תסבירי לי מה יש לך.'' הוא אמר

''התכוונתי ליד.. תשחרר.'' אמרתי והוא שם לב שהוא עדיין תופס בידי די חזק ושיחרר.

''תסבירי לי למה את ככה. למה את מתנהגת ככה, מה יש לך?''הוא אמר ואני פשוט שתקתי.

''בר? את מוכנה לענות?' הוא כבר הרים את הקול שלו ואני הרמתי את הראש להביט לו בעיניים.

''אני פצצת זמן.'' אמרתי לו ודמעות הופיעו בעיניי ''מה זאת אומרת?'' הוא צחק ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל אני לא צחקתי. אני ידעתי. ידעתי שאני חולה בסרטן. וידעתי שאני לא יכולה להיות איתו. לא רציתי להרוס לו את התקופה הכי יפה שאמורה להיות לו. לא רציתי שהוא יבזבז את הזמן שלו בלהיות איתי, בלהיות עם בחורה חולה בסרטן ושעומדת למות. ''אני חולה בלוקמיה.'' אמרתי לו והדמעות התחילו לרדת. ''מה?'' הוא שאל והסתכל עליי בעיניים הגדולות והיפות שלו. ''יש לך סרטן?'' לא עניתי. פשוט בכיתי והוא חיבק אותי