חזקה

פרק 13

אחרי שליעם הלך, התלבשתי ולקחתי את התיק הקטן שלי, שמתי בו 700 שקל והלכתי לכיוון בית הספר.

סימסתי לדניאל שתבריז משעה אחרונה כי היום אנחנו הולכות לשופינג לנקות קצת את הראש.

דניאל גרה חמש דקות מהבית ספר אז ירדנו לקחת כסף מהבית שלה ונסענו לתל אביב ליום כיף רק אני והיא.

בדרך לתל אביב, באוטובוס היא דיברה איתי קצת על היחסים שלה עם איזה אחד שהיא הכירה, קוראים לו נדב. היא אומרת שזה לא רציני אבל אני בעד שיהיה לה מישהו.

''אז למה הברזת היום?'' היא שאלה.

''עזבי, לא היה לי כוח ללמוד היום.'' אמרתי ואחר כך סיפרתי לה מה שהיה עם ליעם היום בבוקר.

''נו! את כזאת יצורה.'' היא אמרה ונתנה לי דחיפה קטנה על הכתף ואמרהה ''תתעוריי על החיים שלך כבר! הבחור הכי מושלם בבית ספר רוצה אותך אבל את.. בשבילך ליעם בביוף לא מספיק טוב  גברת בר שכטר, הוא כמעט יותר חתיך מעומר דרור!!! אבל בעלי לעתיד יותר חתיך את יודעת בלי להעליב...'' שוב דניאל חפרה לי על עומר דרור ועל כמה שהוא מושלם בעינייה.

''לא רוצה לפגוע בו, ולא רוצה שעוד בן אדם יבכה עליי בהלוויה שלי.'' אמרתי ודניאל התעצבנה.

''מה זה ??? איך את מדברת?????? חס וחמאס! לא יקרה לך כלום והכל בסדר.'' היא אמרה והפסיקה לחפור לי.

פשוט דיברנו על דברים אחרים.

הגענו לתל אביב ונכנסנו לעזריאלי.

עשינו שופינג רציני מה שניקרא.

קניתי שלוש חולצות שני מכנסיים, צעיף, שרשרת וטבעת, כפכפים במבצע, שני בגדי ים, וכובע למקרה שאני אצטרך מתישהו...

 הנסיעה הייתה די משעממת, כי דניאל נרדמה ולא היה מקום במושבים אז ישבנו על הרצפה. ליד הזבל.

פתאום קיבלתי הודעה מליעם:

''אני חייבת לדבר איתך מחר בבית ספר. את לא יוצאת לי מהראש. את חשובה לי ואני דואג לך. דברי איתי..''

החלטתי לא לענות לו.

סיננתי.

לא רציתי לענות. לא רציתי להיכנס לזה שוב.

אחרי חצי שעה של שעמום וכאבים בטוסיק הגענו לתחנה המרכזית ברשלצ.

ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת לכיוון התחנת אוטובוס שלוקח אותנו ישר לבית. קו 871.

באמצע הרחוב, הייתי שקועה בהודעות בוואצפ ממתן שדאג לי למה לא באתי והרגשתי מישהו נתקע בי.

''אח.'' אמרתי והסתובבתי.

ואז ראיתי שזה ליעם.

''מצטער בר, לא ראיתי אותך.'' הוא אמר ושם יד על כתפי.

''זה בסדר.'' אמרתי והכנסתי את האיפון לכיס האחורי.

''ראית את ההודעה שלי?'' הוא שאל וחייך.

''לא, איזה הודעה?'' שיקרתי.

''שלחתי לך. תסתכלי.'' הוא אמר והסתכל על האייפון שבכיסי.

הוצאתי את האייפון מהכיס והסתכלתי שוב בהודעה.

''ליעם, כמה פעמים אפשר להגיד לך? עזוב אותי. חלאס. אני לא רוצה. שחרר.'' התחלתי להיות תוקפנית וקצת צעקתי, האנשים שהיו מסביבנו ברחוב הסתכלו. די הוא חייב להבין אותי כבר.

''מצטער. לא התכוונתי לעצבן אותך גברת בר שכטר. אבל אל תדאגי, אני לא אשלח לך יותר הודעות ולא אחפור לך ולא אדאג לך. שכחי ממני.'' הוא אמר במבט מאיים.

''כבר שכחתי.'' אמרתי והוא הסתכל עליי במבט די עצוב.

אני לא באמת שכחתי. איך אפשר לשכוח בן אדם שאוהבים? אוף עם המחלה הזאת. אני מקוה שהוא מבין שזה לטובתו.

התחלתי ללכת והרגשתי סחרחורת פתאום. נפלתי על הרצפה.

שמעתי צעקות סביבי אבל לא יכלתי לפקוח את העיניים ולא ידעתי מה קורה.

כשהתעוררתי הייתי בתוך אמבולנס ולא מבינה מה קרה סביבי.

''מה זה מה יש לי?'' שאלתי את הרופא שהיה בתוך האמבולנס.

הסתכלתי סביבי ולא היה אף אחד שאני מכירה בתוך האמבולנס. גם לא ליעם. לרגע הוא הרגיש לי חסר.

''אל תדאגי, את בסדר. את מובלת כעת לבית החולים אסותא.'' הרופא אמר.

ואני עצמתי עיניים. רק רציתי להירגע לא להיכנס לפניקה.

''הכל בסדר'' אמרתי לעצמי בלב. '' את חזקה בר זה קטן עלייך.''