חזקה

פרק 14

''בוקר טוב.'' האחות נכנסה לחדר שלי והעירה אותי.

הסתכלתי בשעון וראיתי ששעה 7 בבוקר.

''בוקר טוב.'' אמרתי והתרוממתי מעט.

''שבי. אני אבדוק אותך בדיקה שיגרתית של הבוקר, ובעוד שלוש שעות את תכנסי לבדיקות אצל ד''ר דובלסקי.'' האחות אמרה ובדקה אותי כמה בדיקות.

היא רשמה את הכל על דף מסודר ויצאה מהחדר.

קמתי מהמיטה והרגשתי סחרחורת קלה. עצרתי במקום והחזקתי את הראש שלי.

ראיתי שחור והרגשתי שאני בדרך להתעלף.

''בר?'' שמעתי את קולו של מתן נכנס לחדר שלי

לא יכולתי לענות לו.

''בר הכל בסדר?'' הוא החזיק אותי ולקח אותי לחדר מקלחת שיש לי בחדר.

הוא שטף את פניי עם המון מים והשכיב אותי במיטה.

''מה שלומך?'' הוא שאל וליטף את שערי.

התחלתי לבכות.

תכלס אני לא יודעת למה בכיתי, יכול להיות שהכל פשוט צף, ליעם, ההתעלפות, המחלה...

מתן הרגיע אותי.

''אל תדאגי, אני פה להכל.'' הוא אמר ואני באמת הרגשתי שיש לי מישהו לסמוך עליו. מתן תמיד היה איתי ברגעיי הקשים.

''תודה מתני. אוהבת אותך.'' אמרתי לו.

''טוב מה את תמשיכי לתת לי לשבת על הכיסא הלא נוח הזה?'' הוא אמר ואני צחקתי ופיניתי לו מקום במיטה לידי.

ישבנו וראינו סרט, ראינו 'שכנים'. מתן הצליח להשיג לנו את זה בחינם למרות שזה עכשיו בקולנוע.

כשהסרט נגמר נרדמנו לאיזה חצי שעה ואז נכנס הרופא שלי, ד''ר דובלסקי.

''בר? מצטער להעיר אותך אבל עכשיו יש לך בדיקות איתי.'' הוא אמר ואני קמתי מהמיטה ושטפתי פנים.

''כמה זמן זה ייקח?'' מתן שאל את הרופא.

''אני לא יודע במדוייק, אנחנו מתחילים טיפולים כימותרפיים בעוד שעתיים, ובנתיים אנחנו נכין את הגוף של בר לטיפולים הללו.'' ד''ר דובלסקי אמר ובדיוק אמא שלי ועומרי נכנסו לחדר.

''מצטערים על האיחור, היו פקקים.'' אמא אמרה וחיבקה אותי.

''לא נורא אמא, העיקר שאת פה. היי עומרי מה נשמע?'' שאלתי את עומרי ולאמא ננתי חיבוק

''מעולה ילדה, איך את?'' הוא שאל והביא לי שקית של ויקטוריה סיקרט.

''מה זה?'' שאלתי בחיוך.

''תפתחי.'' הוא אמר ואני פתחתי את השקית וראיתי שלושה קרמים ובושם של ויקטוריה סיקרט.

''וואו עומרי תודה!'' אמרתי .

''זה גם מאמא.'' עומרי אמר וחיבקתי את אמא שוב אחרי שחיבקתי את עומרי.

''טוב מספיק עם האהבה והחיבוקים, אנחנו ממהרים להתחלת הטיפולים.''דובלסקי אמר.

וואו למה הוא כל כך קר?

יצאנו מהחדר שלי והתחלנו ללכת לכיוון המסדרון, נכנסנו לחדר שהיה כתוב שם 'טיפולים כימותרפיים. הכניסה לעובדים ומטופלים בלבד.'

דובלסקי נתן לי סינר כחול של בתי חולים והכניס אותי לחדר הקר.

''תשכבי בבקשה על המיטה, ועצמי עיניים.'' הוא אמר ואני התיישבתי על המיטה המוזרה שהייתה שם, עצמתי עיניים. ואז הרגשתי מן סגירה על היד שלי, כמו חגורה שנסגרת לי על היד, זה מאוד כאב אבל מיד לאחר מכן נרדמתי.

''ליעם? מה אתה עושה פה?'' שאלתי את דמותו של ליעם שהופיע באמצע חדר לבן עם כתמי דם על הקירות.

''אני שואל את השאלות בחדר הזה.'' הוא אמר והיה תוקפני אליי.

''מה יש לך?'' שאלתי.

''אל תעזי לפנות אליי בכלל.'' הוא אמר ואחז בידי בחוזקה.

''עזוב אותי! אתה מכאיב לי.'' אמרתי והוא רק הסתכל עליי במבט כועס מאוד.

''אני מבין שאת רוצה לעבור הכל לבד אה?'' הוא אמר. '' ''בלי תמיכה ממני, בלי אהבה..בגלל זה לא רצית אותי.'' הוא אמר ושיחרר את ידי כי דמעות התחילו לרדת על פניי.

''מאיפה אתה יודע?'' שאלתי.

''הכל אני יודע. ואם זאת הבחירה שלך-זכותך. את תעברי את הכל לבד בלי עזרה ותמיכה ממני.'' הוא תפס את הראש שלי מהצוואר והתחיל להרים אותי.

נעשתי אדומה ולא הצלחתי לנשום.

''תוריד אותי מה אתה עושה?' צרחתי והשתעלתי תוך כדי.

''גיבוי לחדר כימותרפייה 4 דחוף.'' ד''ר דוסלקי אמר ואני פתחתי את עיניי אחרי שזזתי המון.

זה היה חלום, אבל לא הייתי אמורה להתעורר ממנו. הייתי אמורה להישאר רדומה עד סוף הטיפול.

''דקטור אני כאן, אני מזריק לה סימוטין.'' עוד רופא שנכנס לחדר במהרה הגיע והזריק לי חומר ליד.

שוב הייתי באותו חדר. ושוב ליעם שם, הוא התקרב אליי ואני התרחקתי.

''לך מכאן פסיכופט, עזוב אותי.'' אמרתי והתחלתי לבכות. אני יודעת שזה חלום ורציתי לצאת ממנו.

''איך יוצאים מכאן? הצילו! הצילו!'' צרחתי אבל ליעם התקרב אליי.

הוא תפס בכתפיי בחוזקה ואמר לי ''תשתקי.''

העפתי לו סטירה אבל זה לא פגע בו.

''את לא תצליחי לפגוע בי כשאנחנו כאן. בחדר הזה רק את חוטפת. אני חוטף ממך מספיק במציאות.'' הוא אמר וחייך חיוך מסופק. וכל מה שאני רציתי זה רק לעוף משם.

''ליעם תעזוב אותי כבר. תן לי ללכת.'' צרחתי עליו.

והוא פשוט תפס את פניי ונישק אותי. גם כשאני יודעת שזה חלום, זה עדיין הרגיש לי אמיתי.