כבר שלושה ימים שאני שוכבת במיטה ומדוכאת עם עצמי.
למה זה חייב להיות ככה? אני עוד האמנתי שאי פעם אני אהיה עם מישהו וזה יהיה אמיתי.
בדיוק כשסיימתי לראות המורדים וסיימתי קופסא של גלידה בטעם סורבה תות ולימון, שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ואת אמא מאושרת וצוחקת, והיה שם עוד קול מוכר
אסי, אסי בא לביקור.
כל כך רציתי ללכת לראות אותו ולחבק אותו אבל לא יכולתי, לא היו בי הכוחות האלה.
שמעתי גם קול של בחורה. יכול להיות שלאסי יש בחורה חדשה?
המשכתי בעוד פרק של המורדים ובעוד קופסא של גלידה, הפעם גלידה בטעם וניל עוגיות.
שמעתי דפיקות על הדלת וכשהיא נפתחה ראיתי את אסי ואת הבחורה שאני עדיין לא יודעת את שמה בפתח הדלת, עצרתי את הפרק של המורדים וקצת ניגבתי דמעות.
''אסי..'' אמרתי וחייכתי.
''אבל מה אתה עושה כאן?'' שאלתי.
''באתי לבקר, תכירי ניצן, זאת בר, אחותי. בר זאת ניצן חברה שלי.'' הוא אמר ואני מקווה שלא ראו שבכיתי.
אבל גם אם לא ראו, בטח ראו את כל הטישו מסביב למיטה שלי ועל כל הרצפה.
''היי. מה קרה?'' ניצן שאלה אותי ונכנסה קצת יותר לתוך החדר שלי.
היא בחנה קצת את החדר ולבסוף התיישבה על המיטה. אסי התיישב לידה ושניהם שאלו מה קרה לי.
אמא קראה לאסי ללמטה, בטח היא תספר לו על הסרטן...
יופי.. עכשיו כולם ירחמו עליי.
אסי יצא מהחדר וניצן נשארה איתי.
''רוצה לספר לי למה את בדיכאון? אולי אני אצליח להבין אותך'' היא אמרה וחייכה.
אני אספר לה, מה יש לי להפסיד? היא נראת חמודה.
''אז ככה, יש איזה תלמיד אחד, קוראים לו ליעם, והוא ממש חמוד. ואני קצת מאוהבת בו. אבל..'' אמרתי ובדיוק באתי להמשיך את המשפט אבל הדלת נפתחה ואסי קרא לניצן.
''רגע, אנחנו בדיוק מדברות, קרה משהו?''היא שאלה ואסי אמר שלא ושזה יכול לחכות וסגר את הדלת.
''תמשיכי..''היא אמרה.
אני המשכתי לספר לה על כל מה שקרה, כולל הסרטן.
היא חיבקה אותי ואמרה שאם זה מה שאני מרגישה לנכון לעשות, אני אעשה את זה, ושנכון שזה קשה לי, ותמיד דברים אלה קשים אבל אני חייבת להמשיך הלאה ולהישאר חזרה כדי שאני לא אחמיר את המצב.
היא צודקת.
היא אמרה לי משפט מאוד חשוב ונכון:
''קיבלת זבנג? ריסקו אותך? תלקקי את הפצעים ותמשיכי הלאה. מי ששוכב על האדמה ובוכה, לא רואה מה מחכה לו מעבר לפינה''
צודקת.
החלטתי ללקק את הפצעים ולהמשיך הלאה.
ובתור התחלה, לספר לדניאל ומתן שיש לי סרטן. כי הם לא יודעים עדיין.
ירדתי למטה לאכול שניצל ופירה שאמא הכינה, ונשמעו דפיקות בדלת.
מתן ודניאל עמדו בפתח הדלת נסערים ולא יודעים למה קראתי להם כל כך דחוף.
''זה דחוף. אני חייבת שתבואו, יש לי משהו ספר לכם וזה לא יכול לחכות.' אמרתי לשניהם בטלפון בשיחה וועידה שעשינו מקודם.
עלינו לחדר שלי.
מתן סגר אחרינו את הדלת והתיישב על המיטה ליד דניאל.
''את מוכנה לספר לנו מה קרה? זה ממש מלחיץ.'' מתן אמר
''כן, תקשיבו, זה לא פשוט לי לספר לכם דבר כזה אבל אתם חייבים לדעת...''התחלתי להגיד וכבר עוד דמעות זלגו על פניי.
''מה יש מאמא?'' דניאל ליטפה את השיער שלי והביאה לי טישו.
''מתן אתה זכר את הבדיקות שעשינו?'' שאלתי את מתן והוא הנהנן לחיוב.
''נו?'' הוא שאל.
''אז,, מסתבר ש... שיש לי .. יש לי סרטן.'' אמרתי וגמגמתי.
הם שתקו.
דניאל התחילה לבכות ולא האמינה לי.
מתן חיבק אותי.
וככה נשארנו חצי שעה. בוכים, עצובים ובעיקר שותקים.
YOU ARE READING
חזקה
Romanceבר, בת 17 חולה בלוקמיה. מה קורה כאשר היא מתאהבת בבחור שתמיד חלמה עליו אבל המחלה מונעת ממנה לממש את האהבה הזאת? ''אני פצצת זמן.'' אמרתי לו ודמעות הופיעו בעיניי ''מה זאת אומרת?'' הוא צחק ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל אני לא צחקתי. אני ידעתי. ידעתי שא...
