הנשיקה עם מנו לא הייתה משהו... וגם הרגשתי רע מאוד לגבי זה.
הרגשתי שזה לא היה הטיימינג הנכון.
אז פשוט אני הפסקתי את הנשיקה ואמרתי לו:'' מנו אני חייבת ללכת יש לי תכף כימו. נדבר.'' חייכתי ויצאתי מהחדר.
איך שיצאתי ראיתי את ליעם נשען על הדלת.
''ליעם??'' לא הבנתי אם אני רואה נכון או שזה חלום.
''מה?'' הוא ענה יבש ואני חוששת שהוא ראה אותי ואת מנו...
''בוא רגע לחדר טלוויזיה..'' אמרתי והובלתי אותו לחדר טלוויזיה שהיה כמה חדרים אחרי החדר של מנו.
''אני פשוט לא מאמין.'' הוא אמר וראיתי שהוא מאוכזב בעיניים שלו.
''עם כל הכבוד ליעם. מותר לי לעשות מה שאני רוצה. בדיוק כמו שאתה המשכת הלאה.'' אמרתי ודי הרמתי את הקול, והילדים שהיו בחדר טלוויזיה הבינו שזה הזמן שלהם ללכת ולהשאיר אותנו לריב לבד.
''סבבה מצטער שבאתי לכאן בכלל.'' הוא אמר והלך לכיוון הדלת.
''את יודעת למה באתי בכלל???'' הוא התחיל להרים את הקול שלו.
''באתי כי אסי סיפר לי על הנשף, רציתי להזמין אותך איתי ולהגיד לך שאני מצטער על הכל, ושאני ומאי זה לא רציני. ושאני אוהב אותך.'' הוא עצר והייתה שתיקה. ''אבל את יודעת מה? את אפילו לא שווה את זה שאני אגיד לך את כל זה ואחזור אלייך על ארבע אחרי שכל כך רבה פעמים אני רציתי ואת לא ושיחקת בי.'' הוא אמר והרגשתי עצבים בכל הגוף.
''מישהו בכלל ביקש ממך לבוא ולהגיד לי את זה? להרוס את מה שיש לך עם המאי הזאת? אה? מישהו ביקש???'' כבר התחלתי לצעוק עליו. ''לא. אני לא ביקשתי. ומותר לי לנשק כל אחד שאני רוצה ולא לחכות לך כמו איזה כלב. מה חשבת? שאני אבכה בגללך? אז מצטערת לאכזב אותך מר ליעם בביוף, אבל עלייך אני בחיים לא אבכה יותר.'' אמרתי לו והוא פשוט הלך. מבלי לענות לי.
הרגשתי קצת רע עם עצמי. התנפלתי עליו יותר מידי. אבל מה הוא מצפה בדיוק? שמה.? שאחרי שהוא אומר לי שהוא ממשיך הלאה ויש לו מישהי חדשה אני אמורה להתאבל עליו? ממש לא.
''מה יש?'' מנו פנה אליי אחרי שיצאתי מהחדר טלוויזיה והתקדמתי לכיוון החדר שלי.
''עזוב מנו אין לי כוח לדבר על זה עכשיו.'' אמרתי ומשכתי ללכת.
נכנסתי לחדר וראיתי שיאנה מנסה שעה להגיע לשלט שהיה קצת רחוק ממנה אבל היא לא יכלה לזוז כי היד שלה הייתה עם אינפוזיה ויד השנייה משותקת אחרי הניתוח.
''קחי.'' אמרתי ונתתי לה את השלט ליד על האינפוזיה.
''תודה.'' היא אמרה.
''תגידי מי זה היה החתיך ההוא שהיה כאן מקודם? הוא חיפש אותך. ליעם קוראים לו.'' היא אמרה ואני לא יכולתי לשמוע יותר על זה.
''עזבי יאנה אין לי כוח לדבר על זה.'' אמרתי ונכנסתי למיטה.
חשבתי על ליעם ועל כל מה שהיה ולמה הכל כל כך מסובך איתו.. עד שפשוט נרדמתי.
ישנתי בערך שעה, ואז הרגשתי שמישהו מסתכל עליי תוך כדי שאני ישנה אז התעוררתי מזה..
''בר? איך את מרגישה?'' קול מהעבר דיבר אליי.
''מה? מה אתה עושה כאן?'' נבהלתי והרגשתי מאוד לא טוב עם עצמי.
''באתי לראות מה שלומך.'' הוא ענה ואני הרגשתי שיש לי סחרחורת מטורפת ואני תכף מתה.
''תלך מפה, אני לא רוצה לראות אותך.'' צעקתי עליו והשתעלתי תוך כדי.
''אני אבא שלך. ככה את מסלקת אותי?'' הוא התחיל להתעצבן ויאנה ששמה לב לכל זה ביקשה ממנו לצאת וקראה לאחות. בנתיים המצב שלי מאוד הדרדר ונאצלו קחת אותי לטיפול נמרץ.
כל המשפחה הגיעה לראות מה איתי. ואני לא רציתי לראות אף אחד. הייתי במצב נפשי רע מאוד. גם בגלל ליעם ואז בגלל שאבא שלי מחליט לבוא פתאום. ורק בגללו המצב שלי שוב מדרדר. ועוד לחשוב שהייתי אמורה ללכת לבית מחר לכמה ימים. שוב אני נתקעת פה.
''בייבי איך את?'' דניאל ליטפה את שערי. היא גיעה אחרי שלא ראיתי אותה די הרבה זמן בגלל שעכשיו יש לה ולמתן המון בגרויות. ואין להם זמן לבוא אליי.
''היי דניאלי, התגעגעתי אלייך.'' אמרתי וחייכתי וכבר הרגשתי טוב יותר.
''גם אני אהובה שלי.'' היא אמרה ואז ראיתי את מתן ואדר הבן זוג שלו שבאו גם הם לראות מה שלומי.
כולם הביאו לי מתנות ושוקולדים וניסו לשפר לי את המצב, אבל אף אחד לא ידע שאני מרגישה רע בגלל ליעם.
וכולם היו שם. כולם חוץ מליעם.
YOU ARE READING
חזקה
Romanceבר, בת 17 חולה בלוקמיה. מה קורה כאשר היא מתאהבת בבחור שתמיד חלמה עליו אבל המחלה מונעת ממנה לממש את האהבה הזאת? ''אני פצצת זמן.'' אמרתי לו ודמעות הופיעו בעיניי ''מה זאת אומרת?'' הוא צחק ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל אני לא צחקתי. אני ידעתי. ידעתי שא...
