חזקה

פרק 17

''זהו?'' שאלתי את יאנה אחרי שהיא קמה מהספה עלייה ישבה כשראינו סרט עם מנו.

''כן די אני עייפה ומחר יש לי הקרנות..'' היא אמרה ופיהקה.

''אוקיי, לילה טוב. אני עוד מעט אבוא אבל אל תחכי לי.'' אמרתי לה.

''אוקיי, לילה טוב.'' היא אמרה לי ''לילה טוב מנו.'' היא העבירה את מבטה אליו.

''נשארנו רק אני ואת.'' הוא אמר וחייך.

היינו די קרובים.

והוא הסתכל עליי בעיניים. העיניים הכחולות שלו היו מהפנטות. הוא כל כך יפה.

ואז, בן רגע, דמותו של ליעם הייתה במקומו.

לא הבנתי מה קורה. איך דמותו של ליעם הופיעה במקום דמותו של מנו?

''בר?'' הוא קרא לי ואז חזרתי למציאות והבנתי שרק דמיינתי את ליעם.

''ממ.. כן?'' שאלתי והרגשתי סחרחורת.

''לא ענית לי על השאלה...'' הוא אמר ואני רק החזקתי את הראש שלי, הכאב הלך והתעצם.

''את בסדר?'' הוא שאל אותי והניח ידו על כתפי.

''אני חושבת שאני אלך עכשיו.'' נסיתי לעמוד אבל אז הייתה לי בחילה נוראית והיו לי רפלקסים של הקאה.

''את רוצה שאני אקרא לאחות?'' הוא היה נראה קצת מודאג.'

''לא לא אני.. אני בסד---'' עוד לא סיימתי משפט וכבר התחלתי להקיא, הקאתי על השטיח, וקצת על הנעל של מנו..

והואהחזיק אותי ולא נתן לי ליפול, למרות שהתנדנדתי וראיתי שחור.

הרגשתי נורא.

''אחות!'' הוא צעק, והאחות באה ולקחה אותי מחדר הטלוויזיה ישר לחדר שלי.

''תשכבי כאן. אני אביא לך כוס מים ואינפוזייה.'' האחות אמרה וראיתי את מנו נכנס לחדר שלי.

''אני מקווה שזה לא בגללי.'' הוא צחק.

''לא.. אני מצטערת שהקאתי עליך.'' אמרתי ושוב הרגשתי סחרחורת קלה.

הוא התיישב על הכיסא ליד המיטה שלי.

''איפה יאנה?'' הוא שאל

זה הדבר האחרון שעניין אותי.

''לא יודעת...'' אמרתי בקול רציני.

מה אכפת לו מיאנה עכשיו? אני זאת ששוכבת כאן חצי מתה...

''הנה מתוקה קחי את הכדור הזה, ואני אחבר לך עכשיו אינפוזייה.'' האחות חזרה ושמה לי אינפוזייה.

''חשבתי שאני אחזור הביתה מחר אחרי הכימותרפייה.'' אמרתי, זה מה שאמא אמרה לי כשהייתה כאן לפני כמה ימים.

''אל תדאגי נוני, ביום רביעי נחזור הביתה אחרי הכימותרפייה.'' היא אמרה.

''לא.. את אולי תוכלי לחזור ביום ראשון. יש לך עוד כמה טיפולים לעבור.'' היא אמרה ויצאה מהחדר.

''אני עדיין לא יודעת מה יש לך..'' שאלתי. והאמת, די הנדסתי את השאלה הזאת הרבה פעמים כדי שלא תשמע חטטנית מידי ועדיין מתעניינת.

''מה יש לי?'' הוא לא הבין.

''הסרטן...'' אמרתי.

''אהה זה.. יש לי סרטן בלבלב..'' הוא אמר.

''בלבלב?'' שאלתי שוב. אף פעם לא שמעתי על זה. 

''כן בלבלב.'' הוא אמר

''כמה זמן?'' שאלתי

''שנה.'' הוא אמר 

''אבל.. השיער..'' אמרתי ולא הבנתי איך עדיין יש לו שיער.

''אהה.. זה, עליי התופעות לוואי של הנשירת שיער מהכימותרפייה לא השפיעה. מזל של חולים.'' הוא צחק.

''אז איך קוראים לו?'' הוא שאל אחרי שהייתה שתיקה קצרה.

''למי?'' שאלתי וישר חשבתי על ליעם.

''לבחור שאת חושבת עליו עכשיו.'' הוא אמר.

איך הוא יודע?

''ליעם?'' קצת פלטתי יותר ממה שרציתי להגיד..

''שם יפה יש לו..'' הוא אמר. בטח ציפה שאני אגיד את שמו או שאני אגיד שאין אף אחד.

''כן.. אבל אני והוא לא ביחד, גם לא נהיה...'' אמרתי ושוב התמלאתי עצב.

''למה?'' הוא שאל.

נאנחתי ולבסוף אמרתי ''אני לא רוצה שהוא יהיה אחד מהאנשים שיבכו עליי.'' אמרתי ושוב ירדה דמעה לא צפוייה על הלחי שלי.

''למה שהוא יבכה עלייך?'' הוא שאל ואני הרמתי אליו מבט.

''כי אני יודעת שאני אמות.'' אמרתי.

''ולמה  את כל כך בטוחה?'' הוא שאל ואני עיקמתי את הגבות, איך הוא כל כך אופיטמי?

''אני פשוט יודעת.'' אמרתי.

''אם לא תהיי אופטימית גם המזל שלך לא יהיה אופטימי.'' הוא אמר והראה לי צלקת שיש לו בבטן. ''את רואה את זה?''

''כן..''

''לפני הניתוח הזה אני הייתי בטוח שאני מת. הרופא אמר שזה אחד מהניתוחים הכי קשים שיש, ואני כבר הכנתי את הצוואה שלי. אבל אז אח שלי בא ואמר לי מה שאמרתי לך. ומאז אני אופטימי. תאמיני בחיים של אחרי המחלה''הוא אמר. ''תמיד תסתכלי על חצי הכוס המלאה, אל תפחדי להאמין. החיים מלאים בהפתעות.'' מפתיע שדווקא הבחור שהכי לא נראה חכם- הכי חכם.

''אתה צודק.'' אמרתי וניגבתי את הדמעות האחרונות שנותרו בלחי שלי אחרי  שהאחרונות חדלו לזלוג.