ישבתי מול הים, צופה בגלים שנוגעים לרגע בכפות רגליי ואז חוזרים למקומם, אי שם בים. מי יודע לאן הם יגיעו. לרגע אחד קינאתי בהם. הם יגיעו לאן שבא להם. אף אחד לא מכתיב להם לאיזה כיוון ללכת.
הכל היה כל כך רגוע. השמיים היו כחולים, עם עננים קטנטנים שמרחפים להם מעל ראשי, המים היו כל כך שקופים שכמעט ויכולתי לראות את הקרקעית, אם הייתי מסתכלת קצת יותר טוב. החול היה רך מתמיד והשמש שאיימה לשקוע צבעה את השמיים הכחולים באדום.
בלי ששמתי לב חלפה לה עוד שעה.
'השעה כבר מאוחרת,' אמר לי קול קטן בראשי, 'תחזרי כבר הבייתה. ידאגו לך'
'רק עוד קצת' עניתי לו והמשכתי לבהות בקו האופק המחבר את המים ואת השמיים ביחד.
"היי" שמעתי קול מאחוריי "את לא ליה?"
"א..אני?" חשדתי לרגע "מ..מי אתה בדיוק?"
"תרגעי קצת" הוא צחק "אני ת'יאו"
"הבן של מייקל" מילמלתי לעצמי "מה אתה עושה פה?"
"מה את עושה פה?" הוא שאל אותי בחזרה "את לא אמורה להיות באיזו ישיבת צוות עם אבא שלך ואבא שלי?"
לא עניתי והמשכתי להסתכל על הים. אין לי זמן לזה עכשיו.
"את...תמיד ככה?" הוא שאל לאחר כמה דקות
"איך ככה?" הסתכלתי עליו עם מבט קר
"רצינית אני מתכוון. את ממש הבת של בראיין" הוא אמר ורציתי ממש לתת לו כאפה באותה השנייה.
"אני לא אבא שלי. ואני גם לא מתכוונת להיות" אמרתי באותו הטון הקר שאני משתמשת בו כדי להבהיר לאנשים שאני לא רוצה בחברתם. משום מה זה לא עבד. החזרתי את ראשי אל קו האופק. יכולתי להרגיש את עיניו מסתכלות עליי מקילומטרים.
"מה?" שאלתי בלי להזיז את ראשי
"שום דבר מיוחד" הוא אמר ונשאר לשבת שם, מנסה להסתכל על הנקודה שהסתכלתי עליה.
לקחתי אוויר ונאנחתי. הוא לא עומד ללכת בזמן הקרוב.
והוא לא הלך. הוא נשאר שם גם אחרי שהלכתי. עדיין מנסה למצוא את הנקודה שהסתכלתי עלייה, בוהה באופק.
"אני בבית" הודעתי וזרקתי את עצמי על הספה
"איפה היית היום?" אבא הגיע אליי מיד "היינו צריכים אותך שם"
"אבא באמת, אני ילדה גדולה, אני יכולה להסתובב לבד. וחוץ מזה, זו בסך הכל ישיבת צוות. יש כזו בכל שבוע. אל תהפוך את זה לעניין גדול"
YOU ARE READING
I'm dangerous
Romance" נשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה. ביום אחד הספקתי להיכנס למקום שלעולם לא חשבתי שאהיה בו, לפתח שנאה למקום, לקבל צוות, לעשות מבחן קבלה- שלא הייתי בטוחה שאעבור, לפרוץ לבית, למצוא קופסא אדומה עם מכתב בפנים, להפוך למפקדת רשמית, להיפטר מהשנאה המתפתחת שלי, ול...
