פרק 4
הרמתי את ראשי מעלה בגאווה שהשתקפה בעיניי, אך גל אפילו לא מצמץ אלא רק הושיט את ידו "נלך לדינה?"
הוא לא הופתע כשאמרתי לו שהיא לקחה לי ספר, ולמרות שלא רציתי בחברתו ואף התנהגתי אליו בקרירות, נראה היה שהוא רצה בחברתי ולא מיהר לוותר ולעזוב אותי לנפשי, כפי שרציתי באמת.
גלגלתי את עיניי למול ידו והנחתי את ידי על הרצפה והתרוממתי ללא עזרתו, הוא שמט את ידו כמעט בשעמום. הוא אפילו לא נפגע מכך שלא לקחתי את ידו. הוא כל כך מוזר!
פתחתי את הדלת טרקתי אותה על הקיר שחריקה מוזרה נשמעה ממנה, כנראה שעד שאסיים כאן הכול יתפרק, הייתי אמורה אולי להיות עדינה, אבל ידעתי שאם אהיה עדינה, לא אשרוד כאן אפילו יום אחד.
יצאתי מהחדר לא חיכיתי שגל יעקוב אחריי, אך צעדי הרגלים שאחרי הוכיחו לי שזה אכן קרה.
תוך שניות הוא כבר הלך לצידי ולא היו בי כוחות לכעוס על כך ולכן, אפשרתי לו. רציתי להגיע לדינה לזרוק בפנייה את העובדה שצדקתי ולהחזיר אליי את הספר שלי.
לפעמים כל מה שעשו זה להשחית משהו על מנת שלי לא יהיה אותו, פחדתי שזה יהיה מאוחר מידי להציל את הספר שלי.
הלכתי בצעדים בטוחים לעבר דינה. נקשתי על הדלת המשרד שלה בחוזקה וכעס עצור היה בכל אחד מפעולתי.
גל עדין כאן, עדין עמד לצידי וסירב בעקשנות לוותר, לא ידעתי איך להתייחס אליו, הייתי מבולבלת והחלטתי להניח לו לפחות לבנתיים.
דינה פתחה את הדלת ושפשפה את עיניה בתשישות, אך היא הזמינה אותנו להיכנס פנימה, צעדיי הבטוחים והמתרסים אינם השתנו גם שישבתי למולה ושילבתי את ידי על החזה שלי.
"מצאתי את מה שחסר." הכרזתי והיא רק הנהנה בראשה והמשכתי "זה ספר."
דינה הייתה מופתעת כאילו הרגע נפלה פצצה בחדר והייתי בספק אם היה משהו שיכל להפתיע אותה יותר.
חייכתי אליה את החיוך המנומס ביותר שהיה ברשותי, הבנתי זאת, ספרים ממש לא הסתדרו היטב עם התדמית הקשוחה שאימצתי לעצמי.
הייתי בטוחה שהיא לא תאמין לי גם אם אגיד לה שאני בתולה, כי בתולים התקשרו לרוב עם תמימות. תמימה לא הייתי, לאף אחד לא אפילו שביב של ספק בכך, זה מה שקרה שחייתי את חיי ברחובות ובפנימיות, הכול נשחק ונהרס מבפנים, כן גם אני נהרסתי ומשהו בי אבד. אבל היו לי כמה סודות וזה היה אחד מהם.
הבטתי בה חיכיתי לתשובתה, אך היא הביטה בי כאילו נפלתי מהחלל ויש לי אוזניים ארוכות וירוקות.
"אנחנו נטפל בזה מחר." היא השיבה לבסוף, אך התנגדתי בכל תוקף "לא, אני רוצה את הספר שלי בחזרה היום."
היא נאנחה בעייפות והביטה בי בניסיון להבין אם התכוונתי לסגת. אך זה לא עלה בדעתי, נשארתי לשבת, לא התכוונתי לעזוב עד שאקבל את מה שרציתי.
היא הבינה כי אין ברירה, היא הייתה צריכה לעשות מה שביקשתי ממנה, לחפש את הספר שלי שחסר.
היא לקחה נשימה עמוקה ודחפה את עצמה מהכיסא "בואי נלך." והובילה אותנו לאחד החדרים, היא נקשה נקישה חזקה וסמכותית "תפתחו לי, זו דינה." הקול שלה אינו השתמע לשני פנים.
תוך שניות פתחה את הדלת אחת הנערות שלא הכרתי ולצידה עמדה הנערה שברחה מחדרי, היא נשכה את שפתייה בחוזקה ופחד נשקף בעיניה, דינה נכנסה פנימה והכריזה "אנחנו הולכים לעשות כאן חיפוש," אמרה לשני הנערות ופנתה אליי "ואם לא נמצא דבר, נטפל בזה מחר."
הנהנתי בחוסר ברירה להוטה כבר למצוא את הספר שלי ובטוחה שצדקתי. דינה וגל החלו לחפש בחדר ואנחנו נעמדו בצד החדר, הייתי מעט רחוקה מהן ושלחתי לעברם מבטים רושפים שגרם להן להתכווץ בחוסר נוחות.
הם עבדו במהירות הזיזו דברים מצד לצד, פתחו מגרות וחיטטו, הרגשתי לחץ נבנה בגופי, הייתי חייבת שזה ימצא. תהייתי לעצמי אם היא זרקה את זה החוצה? כנראה שזה לא ימצא ודינה תחשוב שקרתי.
אסור שזה יקרה! היא הייתה חייבת לשלם והייתי חייבת להימצא אמינה.. ניסיתי להרגיע את עצמי מהלחץ, העברתי את משקלי מרגל לרגל, לקחתי נשימות קצרות והתמקדתי בהם.
שמעתי את גל קורא "מצאתי." הוא הוציא למולי את הספר שלי נאנחתי בהקלה, צדקתי.
~~~
בוקר טוב, אני מאמינה שרובכם תראו את זה בבוקר.
נו, אני היחידה שערה בשעות כאלו.
רציתי לדעת האם אתם אוהבים את הסיפור? ומה אתם מצפים להמשך?
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Never
Romance✯הסתיים✯ M×W ספר ראשון בדואט ה"נצח". 1. Never 2.Always אנא וודאו שאם קוראים את הדואט על פי הסדר. סדרת הבחירה קשורה לדואט הנצח. אני תמיד יאהב אותך, אני לעולם לא יאהב מישהו אחר. בואו אני אגיד לכם מי היא אהבה מבחינתי: אהבה, היא הרגש שמרגישים שאת מכיר...
