פרק 7
זו שעת בוקר מוקדמת וישבתי בחדרי, השבוע הזה השתחררנו מוקדם מכיוון שהחגים התקרבו, ונתנו לנו זמן להתכונן-לפחות לאלו שחזרו הביתה לתקופה הזו.
אני לא הייתי אחת מאלו, לי לא היה אף אחד קרוב ואף אחד שרצה בי, אך למדתי להסתדר לבדי, לא הייתי צריכה את האהבה של אנשים או שיגידו לי שאני בסדר. הדבר היחיד שאנשים היו מסוגלים לעשות זה לשקר ולבגוד באמון שלך פעם אחר פעם.
העדפתי להיות בלי אף אחד שאכפת לו ממני ובלי אף אחד שלי אכפת ממנו, ככה לפחות לא הייתי חשופה לפגיעה.
אולי זה נכון שלגל הייתי נחמדה יותר, הסיבה הייתה פשוטה הוא לא עזב אותי לנפשי הוא נצמד אליי וסירב לשחרר, לא הייתה לי ברירה אחרת.
בסתר לבי הודיתי על כך שהוא ידע על התחביב שלי- קריאה כי יכולתי לדבר איתו על כך. האמת זה הדבר היחיד שדיברנו אליו בריצות הבוקר, לשמחתי גל אהב לקרוא אבל העדיף יותר את הז'נאר של המתח, הפעולה והמסתורין, אצלו זה כלל בעיקר רציחות והחקירות שמתנהלות בעקבות כך, וכל הפשע הידוע הכלול בסגנון הזה.
הוא הציף אותי בידע מעניין, על ספרים שהוא קרא ועל העולם הספרותי באופן כללי, מידי פעם גם התווכנו בסגנונות ובמילים גבוהות שלא היו ממש ברשותי, כי הסגנון של רומנטיקה וארוטיקה שקראתי לא כלל מילים בלתי מובנות או גבוהות במיוחד, אבל החוכמה רחוב ועקיצות שלי ידעתי איך לצאת מכך שידי על העליונה.
אפשר היה למצוא בין הדפים הללו אהבת אמת שאינה תלויה באף דבר, סלחנות, יופי, נאמנות, יושר. בעיקר משהו בלתי מושג ובלתי קיים, כמו חלום יפיפה הנגנז לאור יום.
כרגע מה שעשיתי זה לקרוא רומן כהרגלי, ולאתגר את כישרון הקריאה שלי בכך שניסיתי לקרוא מהר יותר ובאמת להבין את מה שקראתי עד עכשיו נחלתי אפס אחוזי הצלחה והתחלתי לזנוח את הרעיון.
הייתי כל כך עסוקה במה שקראתי, עד שקפצתי בבהלה ששמעתי את הרעש טריקת הדלת שלי, ובכל כוחי החנקתי את הצרחה שעמדה בקצה לשוני. פניתי להביט באדם שעומד מולי.
כמובן שזה היה גל, באמת עצרתי בעצמי מלזרוק אליו את הספר שבידי, כי בכנות הייתי בטוחה שחטפתי התקף לב, וכמעט ריסקתי את הפלאפון שלי על הרצפה מרוב בהלה.
נעצתי בו מבט מרוגז שככל הנראה לא הזיז לו, הוא נראה ממש מאושר היה לו חיוך שהתפרס לאורך כל פניו ותהיתי בליבי איך הלחיים שלו לא נקרעו? אבל זו שאלה לזמן אחר.
סוף כל סוף קלטתי שהוא החזיק בידו קופסא מרובעת עטופה היטב, מה לעזאזל?
לא ניסיתי להסתיר את הסקרנות שלי, תחבתי סימנייה לתוך הספר שלי וזרקתי אותו לצד המיטה ותוך שניות כבר נעמדתי מול גל.
"מה זה?" שאלתי ונעצתי מבטים מסוקרנים לעבר החבילה, מעולם לא למדתי נימוס וזה מעולם לא היה בלקסיקון שלי.
האמת שזה היה דבר טוב במיוחד לנערה כמוני, הייתי חייבת לדרוש ולהתעקש על מה שרציתי, נימוס לא יביא אותי לשום מקום.
"האמת שזה בשבילך, בקרוב החגים ורציתי להביא לך משהו נחמד." הוא אמר והושיט לעברי את החבילה.
טוב, נכון לא הייתי מנוסת, אבל לפחות היה לי מעט טקט כדי להביט בו במבט מסוקרן אך חושד "אבל אנחנו בקושי מכירים, למה אתה מביא לי את זה?"
"צריך להיות סיבה כדי להביא למישהו מתנה." הוא משך בכתפיו באדישות, והביט לעברי בחצי חיוך.
טוב, הסקרנות גברה על כל דבר אחר ולקחתי מידיו, מעולם לא קיבלתי מתנה והדבר הקטן הזה ממש ריגש אותי.
למרות שבאותו הרגע, הדבר שעשיתי היה להסתיר את הרעד של התרגשות שחלף בכל גופי. הנחתי את המתנה על השידה והעפתי אליו מבט הוא עמד שם הביט בי בצפייה, הבנתי כי זה הזמן לפתוח.
פתחתי את העטיפה, צרחה ממש ברחה מבין שפתיי לפני שהטחתי את ידי על שפתיי, מה לא בסדר איתו?!
הבטתי אליו "אני לא יכולה לקבל את זה!" אמרתי ברעד, כי שאלוהים יעזור לי, לא יכולתי לקבל את זה! אם גל השתגע זה לא אשמתי, לא אקח את זה ויהי מה!
~~~
יום חמישי 12 בלילה זה לא סיבה מספיק טובה על מנת לחגוג?
לדעתי כן, תהנו מפרק יוצא מהכלל וסופ"ש מלא יופי וכיף!
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Never
Romance✯הסתיים✯ M×W ספר ראשון בדואט ה"נצח". 1. Never 2.Always אנא וודאו שאם קוראים את הדואט על פי הסדר. סדרת הבחירה קשורה לדואט הנצח. אני תמיד יאהב אותך, אני לעולם לא יאהב מישהו אחר. בואו אני אגיד לכם מי היא אהבה מבחינתי: אהבה, היא הרגש שמרגישים שאת מכיר...
